בשבוע הספר, בכל שנה מחדש, אני מבלה שעות ארוכות בין מדפי הספרים, מתנפל עליהם בצמא וטורף אותם, מביא אותם הבייתה כמו תינוק חדש, מסדר אותם שוב ושוב, מלטף אותם, שוכח את עצמי בתוכם. ואני נזכר בתיאורו של עוז על יחסיו החושניים של אבא לספרים, מלאת האהבה לאמנות והחוויה הזו, זו שמעיפה אותך לשטחי הפקר מסחררים ומחוזות דמדומים שבין לגיטימי לאקסצנטרי. וכך מתאר עמוס עוז את הרומן שלו עם הספרים:
אבא אהב למשש, לחטט, ללטף, להריח. הוא היה חרמן של ספרים, לא היה מסוגל להתאפק, ישר היה שולח ידיים, ואפילו לספריהם של אנשים זרים. הספרים של אז באמת היו יותר סקסיים מהספרים בימינו, היה מה להריח והיה מה ללטף ולמשש. היו ספרים בכיתובי זהב על כריכות עור ניחוחיות, מחוספסות קצת, שמגען היה מביא לי סמרמורת עור בעור, כאילו הגעת במישוש אל משהו מוצנע ולא נודע, אל משהו שקצת סומר ומתרעד למגע אצבעותיך. והיו ספרים שבאו בכריכות של קרטון מצופה בד, מודבקות בדבק שריחו חושני להפליא. לכל ספר היה ריח סודי ומגרה משלו. יש לפעמים שכריכת הבד היתה נפרדת קצת מן הקרטון, מתבדרת, כמו חצאית חצופה, וקשה היה להתאפק ולא להציץ אל המרווח האפלולי שבין הגוף לבין הבגד.
コメント