מוצא את עצמי, כמו צל שחור, בריטואל בתי אבלים מנחם בזה אחר זה חברים שאיבדו את האבות שלהם. ככה, שלושה, בתוך חודש אחד. אלוהים, כמו מרעישים סביבי הפעמונים בשפתיים ממזרתות.
משעשע לחשוב שיש לך יכולת לשלוט בזמן, ושלך זה לא יקרה. אבל אתה מבין את הבדיחה, זה חלק מהמנגנון, ולומד מחדש על המושג ״אבא״; על קשר דם ועל הורות; על האפשרות להיות משמעותי או רשלן במסגרת הבחירות שלקחת; על קלות הדעת שבפרטים הקטנים ודיני נפשות.
ולפעמים גם הגשרים מתים. אנחנו חיים בעולם של כלים שבורים, מחכים לתיקון של העולם הזה, השבור, והכל נפיץ ומתפורר בקלות.
אז כן, אין שקט בעולם הזה. זמנים משתנים, וגם הם, טבעם להיגמר על קו החוף. אבל כל עוד אתה חי – דמויות מתוכך ינסו להיוולד מחדש.
