אבי אבות הכליזמר
נחמן וייס
צילומים: לולו דאקי, יוסף חיים גולדשמידט, לויד וולף
הלהקה מתפרקת מהסט, מניחה את כלי הנגינה על הארץ ועוזבת אותם לנוח על כסאות העץ. חולצים ווסטים בצבעי זהב-כחול ומנגבים אגלי זיעה פושרים. אביך ולחות אופפים את המרתף. החבורה מרתיחה מים לקפה שחור, ושריקת הקומקום חופפת בין קולות הנגינה לשיחה האינטימית שנערוך כאן עד אור הבוקר, כשבין פרק חיים למשנהו יגש אברום לכינור כדי להשלים אימונים קצרצרים על מנגינה מורכבת ומפותלת.
בורשטיין חסר מנוח לאורך הראיון, אצבעותיו לא רגועות. הוא מוכרח לעסוק, למשש, לארגן, לרוץ על הקלידים, לסדר לבתו נדוניה ולהשקות את העציצים שבמדרגות היורדות למשכנו – היכל הכליזמר. היכל ביצירותיו, מרתף בהווייתו. אם לא העיקשות וההתמסרות הזו, לא היה קם מפעל חיים כה אדיר, השולח זרועות אל מרחבי העולם, חוצה ערים ויבשות, דתות ותרבויות.
פוחד מהשיעמום. בורשטיין בראיון
“הפחד הגדול שלי בחיים הוא השעמום” הוא אומר לי תוך שמרעיף מי ברז בראש השתילים הצומחים על האדן. “חוסר עשייה הוא הגורם היחידי שעלול לטלטל אותי.” הוא מסביר. הוא ישן אשמורה אחת בלילה ויימצא תמיד ערני. הוגה נוסחה חדשה, יוזם תזה מוסיקאלית יצירתית, ועמל על ההפקה הבאה במסגרת אגודת הכליזמר הירושלמי.
סיפורו של מי שייסד תנועת כליזמר חובקת עולם, הכשיר ואימן קרוב ל-40 נגני כליזמר, הוציא לאור עשרות תקליטים וכבש את משבצת ניגוני וריקודי הכליזמר האותנטי במסירות ונאמנות, מתחיל כאן, בישוב הישן בירושלים.
אברהם לייב בורשטיין נולד בירושלים לאביו ר’ חיים ולסביו רבי משה בורשטיין זצ”ל מזקני חסידי ברסלב של הדור הקודם. סביו עלה מפולין לירושלים אחר מלחמת העולם הראשונה והתיישב בירושלים. הוא עלה ללא רכוש וללא משא, ריק ובודד, אך הביא עימו משא רוחני שלא עלה בקנה מידה עם כל ערך גשמי אחר: ניגונים המקפלים היסטוריה של חסידי ברסלב בפולין של לפני המלחמות. מנגינות הספוגים בעבודת ה’, סיגופים ולילות קפואים של התבודדות ביערות העבים. לצד סביו, גדל אברהם הצעיר בין סמטאות מאה שערים לקטמון העתיקה, בצל בתי הכנסת ארוכי החלונות, שם התחנך, סביבה שהשפיעה עליו רבות.
אלו שנים שבין זרמי מוסיקת הדיסקו והפאנק לבין הז’אנר המסחרי של הפופ, הרוק והראפ. אברהם לייב בורשטיין, אדמוני ותכול עיניים, מטפס את גיל שנותיו הראשונות,שב מלימודי חומש ויקרא, ומטה אזניים לטרנזיסטור שנע על סלילי התקליטים ומחל לחצוב עמוק בנשמתו בת ה-5.
“בילדותי נשאבתי למנגינות הכליזמר של נגני הקלרינט גיורא פיידמן וגרשון קלצקין”. חוזר בורשטיין לילדותו בשכונה הירושלמית המציגה את הפלורליזם בהווייתה, צומת שחותכת תרבויות ועמים, אמונות ושפות. מימינו השכונה החרדית האותנטית של ישישי מאה שערים ושומרי החומות ומשמאלו שכונת הפשע מוסררה האפופה תמהון ואופל. מלפניו מנזרים של נוצרים קתוליים העולים ממזרח אירופה, ומאחוריו לבה של ירושלים וטבורה של ארץ ישראל – הרובע המוסלמי וחומות העיר העתיקה. לא מזמן עמד כאן הגבול שתוחזק היטב בידי לגיונרים ירדנים. “כשמיעת נביא בחזונו על אושר אחרית הימים, או קינת מלאכי עליון על צרות ותהומות, הייתי מאזין למנגינות” מגולל בורשטיין ומבסס את השראתו שספג בנערותו בירושלים הקדומה, זו שמזמן הפכה למסחרית וסינטטית.
לעת ערב, בשעה שהוריו ותריסר אחיו נמו את שנתם, הצית בורשטיין הצעיר נורת נחושת דלה. צבע הכתום הטיל אור מעומעם על ארגז העץ הגס, ובלחיצת כפתור החל המקלֵט להניע סלילים, כמו עגלת משא, משמיע לאוזניו מנגינות וחריקות, שהחלו להפליא בנשמתו וליצוק לנפשו ערגה של דורות. בצלילים נטולי מילים.
ערב אחד הביא אחיו לבית, המוקף בחצר אבן וברושים, עותק מוקלט של אגדת הקלירנט דב טראס ז”ל. התקליט הגיש הפקה מלאת יצירות וביצועים כליזמריים שחולצו מאי שם, ומנגינות של נפתלי ברנדויין ז”ל. כאן נגעו הצלילים במיתר הגורם שהחל לטוות את דרכו של בורשטיין הצעיר. באותה תקופה נחשף גם לניגוני חסידות מאוקראינה הסובייטית שביצע הכנר משה שלגי בהשראת זקן חסידי ברסלב של הדור הקודם רבי לוי יצחק בנדר זצ”ל, ומכאן, כל ערגות הלב שעבר, תהפוכות החיים, כמו גם חלומות הילדות, ניפוצם ומימושם, עברו תחת שרביט המוסיקה הזו. “מאותו זמן ידעתי שממתין לי תפקיד חשוב: הנצחת והטמעת הנגינה היהודית העתיקה הנובעת מעומק מהות הנפש היהודית.” פוסק בורשטיין.
בורשטיין רואה עצמו ממשיך את שושלת הכליזמר, מוריד את שפע היצירות האבודות, גואלם, מלבנם ומסתתם הלכה למעשה, מחבר את הדורות הבאים לדורות שעברו מן העולם. במשך עשרות שנים האש יוקדת בקרבו, וביתר שאת ועם תחושת אחריות של ממש, הספיק להפיק וליטול חלק בהוצאתם לאור של עשרות אלבומי כליזמר המבוססים על מורשת של דורי-דורות. בנערותו, עת שכב סביו, רבי מרדכי אלעזר רובינשטיין זצ”ל מעובדי ה’ הדגולים של חסידות ברסלב, על ערש דווי, התיישב בורשטיין על שרפרף בסמוך למיטתו, וימים ולילות היה מקליט לתוך טייפ שירי נשמה וכיסופים מפיו הרוטט. בלי לוותר על שום הגה וניואנס, שכפל בורשטיין את ההקלטות והפיצם לאלפי חסידי ברסלב בעולם, שהאזינו בשקיקה ורגש לשירי המוסר האותנטיים.
עוד נכסי צאן ברזל הקפיד בורשטיין לתעד ולשמר, להנציח ולהפיץ לדורות הבאים. בימים שאוקראינה הייתה סגורה ומסוגרת, עידן בו הקומוניסטים הגלו לסיביר כל מי שקיים את יהדותו בפומבי ושנים לפני שההשתטחות על ציון רבם רבי נחמן מברסלב באומן הפכה למציאות, הקליט את בעל התפילה רבי שרגא לוי קורא ושר את תפילות ראש השנה ויום כיפור על פי הנוסח שעבר דורי דורות מרבי נחמן מברסלב ותלמידיו, בהתעוררות וערגה חבויה ובלב שמתפרק על הטייפ. למפרע הודו לבורשטיין מנהיגי החסידות כי אילולא יוזמתו, נוסחאות התפילה המקוריים, כפי שעברו מדור לדור, היו מתעוותים ואולי אף נשכחים.
ברבות השנים הפכו פרותיו של בורשטיין לנכסי ברזל של החסידות. נוסחאות התפילות של ימים הנוראים, כמו זמירות מלווה מלכה המושרים במוצאי שבת וניגוני מירון האותנטיים, הפכו לפס קול של הדור האחרון. החסידים פגשו את התוצר המוגמר, הארוז והמעובד, אך לעולם לא יפגשו בייסורי הגאולה וחבלי הלידה של ההוצאה לאור.
צייד הכשרונות
מפעל הכליזמר של בורשטיין נכנס להילוך מהיר בתוך שנים קצרות והחלו לחבוק עולם, לחצות ערים ולהרחיק יבשות. הוא הקים את מפעל ‘יהדות וזמר’ והפיץ את תורתו המוזיקלית בין שכונות הבוהמה במרכז הארץ, העיר העתיקה של קראקוב, עד לשולחנם של זרמי החסידויות כבעלזא וסאטמר בברוקלין ואירופה שחיבקו את עשרות האלבומים שהפיץ שנה אחר שנה.
נגינה והבעה, ללא גישה לוגית. חלק מהלהקה
באותו הזמן הקים בורשטיין בית ספר למוסיקה כליזמרית, שליהק בעצם קיומו אמנים וכשרונות רבים. בין תלמידיו נמנים נגני הקלרינט האגדיים חיליק פראנק, נחמן צוקר ואברהם בלטי. הכנר שימי וייצהנדלר, ונגני הגיטרה יונתן פורת ונחמן דרייער. כמוהם, עוד רבים הפורצים היום בקדמות הבמות הכליזמריות באירועים וקונצרטים יהודיים מובילים בעולם.
שיטת הנחלת המוזיקה של בורשטיין מבוססת על נגינה והבעה. בלי גישה לוגית, בהיעדר ספרי תווים וללא פרקטיקה תבניתית. אצלו תלמדו מוזיקה אותנטית רב-אמנית באמצעות חידוד הכשרון המוסיקלי – בשמיעה, כשמקור ההשראה והלימוד מוגש מבין יצירותיהם המוסיקליות של גדולי הנגנים, כגון גיורא פידמן, דב טארס גרשון קלצקין.
מוסיקאים רבים בחסידות ברסלב שומרים לבורשטיין קרדיט רחב, ומסמנים אותו כאבן דרך בעולם הנגינה והנוסחאות של החסידות. אמנים ויוצרים רבים, ביניהם שולי רנד, יצחק פוקס, ישראל דגן וחיליק פראנק מתייעצים עימו בניואנסים דקים, מבקשים ללמוד את משנתו ומתכננים את ההפקה המשותפת עימו. הם מסבירים כי למוסיקה של בורשטיין אין בעיניהם תחליף, וכי שום תחליף לא יוכל לתפוס אצלם את המקום שלו.
בעיר ירושלים ובנותיה, בה זכה בורשטיין להיוולד, צמחו גם תלמידיו ולומדי תורתו המוסיקאלית. “ירושלים בירת הכליזמר” הוא ישוב ויקבע, כמו מנטרה השגורה על לשונו לכל עת, נלחם ולא מוותר על הטיקט הערכי. “המציאות הולמת את ההגדרה, מאז ימי הבית בו הריעו הכהנים והלוויים בצלצלי שמע, ועד העידן הנוכחי בו ירושלים היחידה שנותנת מענה אותנטי והיסטורי למוזיקה היהודית המסורתית. אולי נאמר על זה ‘כי מציון תצא תורה’.”
בין חומותיה, על גגותיה ובצל פינות חמודותיה של העיר שנטלה תשעה קבין של יופי, מקפיד בורשטיין לשאוב את רוח הקודש השורה על אבניה של העיר הרוקדת ברבים, זו שהפכה לחלק ממהות נשמת הנגינה של החבורה. בורשטיין הפך לפס קול, לנוסחה, לקטליזאטור רוחני המשרה היסטוריה של דורות על עידן הטכנולוגיה והריקנות.
אמנים תחת שבטו של בורשטיין
צהרי קיץ בבית כנסת “אור הנעלם” ברסלב בקצה שכונת מאה שערים. המבנהמזדקר גבוה ועל גגו פוסעים אברכים ברכות ומשוחחים חרישית עם הבורא. מתבודדים ומחדדים את התודעות הרוחניות. המולת לומדים ומתפללים בין ספסלי העץ, אך בשונה משאר בתי מדרש, לא נמצא כאן קול גבורות מתנצחים בתלמוד, גם לא לחש התמדה של אקדמיה נוקשה. תחושה של לימוד בחדווה אופף את החלל מעורר הערגה לדור ונוסחאות קדומות. בצל כסאו של הרבי זצ”ל המוצב בקצה ההיכל, עובדי ה’ נקיי הדעת של ירושלים שרכשו ביושר, אך לא נכנעים לו, תואר של דמויות ההוד של החסידות. הם מתנענעים בכיסופים מעל ספרי תפילות, ומכיוון המטבחון בוקעים זעקות לב נשבר, מתרפקים על עולם רחוק ונעלם, ואחרים מזמזמים קטעי שירה נוגה.
בחלל הריק בחומר ועמוס ביין נושן רוכן, אחד מתלמידיו המוסיקאליים של בורשטיין, חיליק פרנק, מעל דפי גמרא, מפצח את מוחו ומנפצו בין שורות המפרשים, מתעמק ומזיע, קורא את השורות במנגינה שספוגה בכריכה מפומפדיתא.
בשעות ערב, בינות לשגרה התלמודית, מבעבעות נשימותיו הקצובות של פראנק אל צינור הקלרינט. נמסכים באדי לימוד תורה ותפילה. כשמדובר בלחנים שהתקבלו בירושה דור אחר דור, התוצאה לא זוכה להיתפס, גם לא בקול הניגון הערב. ברי הלבב יאזינו בלחש, ורוממות הנפש כבר תשרה מאליה.
לצד אמני הכליזמר שטיפח בורשטיין, גם הוא יקרא את מסרו באמצעות קלרינט העץ שבאמתחתו. הוא ניחן בכישרון יוצא דופן ונדיר ומנגן על כל סוגי הכלים. ניגונים שאפפו מאות שנות עבודת ה’ ואידישקייט, “וולאלכל”, “קדטשקע”, “דבקה” ורבים אחרים יעלו ויהדהדו מנשיפת גרונו כקריאת נביאים על חומות העיר.
היסטוריה ב-3 חושים
אחר שיפיץ בורשטיין את המנגינות באמצעות נגני הכליזמר והרקדנים, הוא לא יבקש מנוחה. הסוד של בורשטיין טמון באג’נדה אחרת: חנוך לנער על פי דרכו. ורבות הדרכים של בורשטיין. “המוטו שלי הוא להנחיל את המנגינות האותנטיות בשלוש חושים – בשמיעה, בראייה ובמישוש – כדי שייחקק עמוק בנפש כל אחד.” הוא מנמק. “כלי נגינה, ריקוד, ספרות ביידיש והצגות מהעיירה.”
בורשטיין מחזיק בחדר צדדי אוסף תלבושות מסורתיות המייצגים את הקהילות היהודיות של המאות האחרונות במזרח אירופה. במסגרת הופעותיו הוא חובש קוטשמע מאפיר, חליפת בד מתפירת יד, מהדק עצמו בשלייקעס, אוסף מזוודה עתיקה ופוסע לבמה במגפיים כבדות. נגניו מעניקים רקע מוסיקאלי קצבי ופותחים ב’לו הייתי רוטשילד’, בורשטיין עוצם עיניים, מכה ברגליו ושר את בתי השיר ביידיש רותחת “—אבה דגה דגה דבה דבה דבה דבה דם”.
“המוטו שלי הוא להנחיל את המנגינות האותנטיות בשלוש חושים – בשמיעה, בראייה ובמישוש.” בורשטיין ולהקתו
הוא נשאב באחת לעיירה פולנית קודרת, שואב את החלב וגורר את עגלת משא רעועה. המתופף מכה, הפסנתרן רץ על הקלידים, והקהל מוחא כפיים בקצב מארש קדום. האוירה סוחפת, בדמות טוביה החלבן הוא מגלגל את אישוניו, ושומט את כיסי המכנס הריקים, משל לרש ואביון, מבטא חלום על ימים אחרים. “ואז אוכל סוף סוף בבית המדרש… לשבת סוף סוף על יד כותל המזרח… להתפלל, ולהתפלפל קצת על רש”י עם כל תלמידי החכמים.”
נגני הכליזמר יוצרים בתוך כדי אינטראקציה עם שכניהם בקהל, יורדים לשורות ומלהיבים את ההמון כמו אש בשדה קוצים. נראה שנגני הכליזמר צריכים את ה’אשרי יושבי ביתך’, את החיבור, את האחווה. הם שרים בתוך הקהל, רוקדים בתוכו, מנהלים איתם דיאלוג”. מאחורי הכלים עולים עוד שניים ומצטרפים לבורשטיין. משלימים את המחזה ביידיש עסיסית, נושאים ידיים ומגלגלים בוהן. “—וזה יהיה חלום נפלא כל כך… ולעולם שום איש לא יעיר לי אם טעיתי בדברי, כי הגביר צודק תמיד – ודי!” בבםםם— התוף מכה בעוז וזרקורי האור ניצתים מחדש.
“חשוב לי לציין ש”מוסיקה” זה מושג חופשי, ואין בכוונתי לגרוע או לפגוע בשום סגנון או ז’אנר שבמסגרתו” מבהיר בורשטיין, אך ממהר לחדד את ביקורתו.”עם זאת, כוונתי להוקיע את ההתעלמות המוחלטת והשוד התרבותי שעם ישראל נשדד מדי יום, כשקם דור חדש שנחסכה ממנו הבחירה האלמנטרית בבחירת סגנון מוסיקת כליזמר, ללא שום מתן צ’אנס לצעיר להכיר את המוזיקה האותנטית, זו שליוותה את ההיסטוריה היהודית.”
כליזמר בשפות לכל העמים
כיום, אחרי 20 שנות פעילות, כשסביבו נגני כליזמר אדירי הבעה, ובאוספיו אצורים הקלטות של יצירות כליזמריות מהמאה האחרון, כמו שיטת לימוד הנגינה שהוכיחה את עצמה – ראה בורשטיין שנוצר צורך ואפשרות לחבר עבור אמני נגינה באשר הם מתווה של יצירות כליזמריות מסורתיות. בעיבוד ראוי, מעוטר באקורדים הולמים, זימן בורשטיין את האמן יהודה קלצקין בנו של ר’ גרשון קלצקין בעל הזיכרון הנומינלי, לחלק את היצירות ולהשמיען בשלמות ובדיוק, ויחד עם החלילן יצחק וינברג והקלידן איתן פרישברג הוציא לאור חוברת תווים לכל מנגינות הכליזמר, ב-6 שפות, כדי להנחיל את המורשת הרוחנית לרבבות הצמאים לכך ברחבי העולם.
“עצם המושג ‘כליזמר’ כניגון או כאמן, נובע אפוא מהיותו חופשי ומשוחרר מכל כלל מוסיקלי קדום.” מסביר בורשטיין. “המלחין מייצר, הנגן מנגן והקהל רוקד. וכל אלו יחד הופכים להיות עדות לתחושות שמחה או שברון לב בחיי יהודי העיירה במאות השנים באירופה. לכן התווים הרשומים בחוברת מוגשים כהצעה, ולא כחוק.”
נגני ורקדני האגודה זכו בין היתר לנגן על שולחנם של גדולי ישראל, בשעות ההוד וברגעים הנעלים ביותר שאירעו במעגל השנה וההתרחשויות בחצרותיהם. בין היתר ליוו בנגינה את הדלקת נרות החנוכה של הגר”ח קנייבסקי שליט”א והגרנ”צ פינקל זצ”ל, שמחת בית השואבה בביתו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל והגרח”פ שיינברג, טישים של האדמו”רים מויזניץ ותולדות אהרן ועוד. כמו כן, בורשטיין היה הראשון שהביא עימו כלי נגינה לאומן שבאוקראינה כדי לנגן במוצאי ראש השנה בסמוך לציונו של רבי נחמן מברסלב זצ”ל עוד בימי הקומוניסטים. אחריו, הוטבע מנהג הריקודים במוצאי החג, והפך לאירוע המרכזי.
ירידת הדורות
בשנים האחרונות, לבורשטיין מחאה עיקשת שאינה משתמעת לשתי פנים. לדבריו, בעשורים האחרונים חדרו מנגינות זרות לשורות המחנה. “אף גרוע מכך,” הוא מדגיש, “כשכברעושים טובה ומנגנים מנגינות מירון וכליזמר, הם מבוצעים בידי נגנים מודרניים בצורה רעשנית וזולה, המחללת ומנמיכה עד עפר את מנגינות מירון וכליזמר. הכלאיים של מנגינות טוהר עם ליווי תופים ובאסים באמצעות ‘מכות טראנס’, הדומות יותר למטחי יריות של העמים סביבנו, מוציאה ומעלימה את המנגינה המופלאה. לכן אפשר לראות את העצב על פני המבוגרים הנמלטים מהאולם, בעוד ידיהם מסוככים על אוזניהם ומונעים צרימה רגשית וכאב ראש לעצמם”.
ביקורת רבה לבורשטיין על החתונות המודרניות שנישלו מעליהן כל תוכן רוחני ומסורתי. לטעמו, הניגונים המושרים היום בחתונות, רבים מהם ניגונים של גויים ש’גויירו’, כביכול, על ידי תעשייה זולה. לטענתו, לא כך צריכים להיראות חתונות יהודיות. “פעם היה צלם אחד באולם שמחות, וכולם רקדו.” הוא מציג דוגמא ניצחת המשקפת את המציאות העגומה. “היום הסיטואציה הפוכה: כולם עומדים ומצלמים ואחד רוקד.” בורשטיין מבטיח שלא ינוח ולא ישקוט עד שכל הקהל יטול חלק, בריקוד, במחיאת כף. “רק צריך עבור כך כלי נגינה יהודיים ולא מקצבים וטכניקות מכלים יפנים דיגיטאליים” הוא אומר בנימה אירונית. “החתונות צריכות לשוב להיות כמו בילדותי, אז חתונה הייתה נראית לא פחות מל”ג בעומר במירון”.
“עוד מילדותי,” הוא מסביר, “בראותי את החלשת הריקוד וניגוני נשמה יהודית בשמחות, החלטתי לפעול בכל המישורים כדי להחזיר את עטרת הניגון והריקוד היהודי לתפארתו.” בורשטיין נאנח קלות ומגולל הלאה. “לפני קרוב לשני עשורים התחלתי בפעולות להחייאת הריקוד והניגון באמצעות הוצאת אלבומי כליזמר ומנגינות חסידים נעלמים. בעיקר שמתי דגש על אימון צעירים מוכשרים, שהחליטו להיכנס לעולם המוסיקה. השקעתי בהם שעות רבות, שבועות ושנים, כדי להחדיר להם את הסגנון והנשמה היהודית ללבבם.”
גם הציניקנים נשאבו לריקוד הכליזמר
אגודת הכליזמר הירושלמי פועלת בהרכבים של כמה עשרות אמנים ברוטציה. את רובם טיפח בורשטיין כמלאך שאומר להם ‘גדל’, אחד אחד, במסירות ובנחישות. הם חוצים ערים ויבשות, נדחסים במכוניות ישנות, פעמים בטרמפים, ופעמים שיוצאים ללא כל רווח. אף מופסדים. “למרות כך, זה הייעוד שלי” אומר בורשטיין בביטחון רב, מבטיח שעוד יותיר חותם עמוק בדורות הבאים.
ראשי עיר ומנהלי הפקה בכירים לעגו להם בתחילה והפטירו לעברם הגדרות כמו “ארכאים” ו”פרימיטיביים” כגדולי הציניקנים, והפטירו לעברם “כליזמר? כבר פסה מהעולם”. אך קטני האמונה הללו הסירו את כובעם ונכבשו באחת ברגע שבורשטיין וחבריו פרצו עם ריקוד בקבוקים, הורה, ניגון תחיית המתים וקדטשקה סוחף.
כמו תינוקות שנשבו, לא מכירים צעירים רבים את המוסיקה האותנטית. ברגע שנוצרת נגיעה קלה בינם לבין המוסיקה, הם מבינים שכל הז’אנר הכליזמרי בעל שפה אחת משותפת. גם זָר מרגיש את הקצב, את הזרימה והחיות של המוזיקה הזו. ברגע שאתה בפנים, גם זר ייסף ויתלהב, כמו מתחבר מחדש, יוצק לתוכו משמעות.
כשמביטים על הפריחה של הכליזמר, המסורת היהודית זוכה לעוד שווי ערך, ביטחון וגאווה, ולא רק זיכרונות רעים ורגשי נחיתות. “חשוב לי להפיץ את מוזיקת הכליזמר ולשמר אותה, חשוב לי שאנשים יתחברו לתרבות שנעלמת.” חוזר בורשטיין שוב ושוב על שאיפתו.
מאז שייסד נגן הכליזמר ויו”ר ‘אגודת הכליזמרים ירושלים’, אברהם לייב בורשטיין את תנועתו המוסיקאלית – חזונו הייתה מכוונת מטרה וברורה: לשמר את נשמת הכליזמר עתיק היומין, ולהנחילה לדור הצעיר, ניגונים והבעות כליזמריות כפי שנמסרו משך מאות שנים מאב לבן. וזאת למען הדורות הבאים. ” מטרתי היא להנחיל את הניגון והריקוד היהודי מהאלף הקודם – לאלף הבא.” הוא מסכם.
לא מדובר כאן רק בניסוח של מוזיקת נשמה ונוגעת ללב כפי שסבורים רבים, אלא על הבעתו של הרגש היהודי האותנטי, תחושת הקרבה העמוקה בה האדם עומד לבדו מול הנוכחות האלוקית המועברת בהיכלות הניגון, הגעגוע והמיית הנפש, התפילה והדו-שיח בין האדם לבורא, המהווים את לשד נשמתה של החוויה היהודית. מוזיקת נשמה, כמו ריקודי הכליזמר, כבר היו הרבה לפני בורשטיין וחבריו. אולם אלו הצליחו לעצב בעזרתם ערוץ נפשי הנוגע במעמקי הווייתו של האדם, בכריכת אורח החיים היהודי-רוחני, ומעורר מתוכו את הרגש המסורתי הטבעי והבסיסי של האדם באשר הוא.
למען הדורות הבאים. בורשטיין
מגוון האנשים המתחברים למוזיקת הכליזמר, כזו שאסף ואיגד בורשטיין מדורות קדומים, ללא קשר לדתם, אמונתם ואורח חייהם, מראה עד כמה עמוק הצליח לגעת באותה נקודה נפשית עלומה ואוניברסלית השוכנת בתוככי כל אדם ואדם ולהביאה לידי ביטוי רוחני שלא היה נולד בדרך אחרת.
