בפינת העבודה שלי אני מרגיש בית. מרגיש את עצמי, את החוויה שלי, את המקום שלי, את מה שנחוץ לי באמת. נותן ללהט, נותן לחולמנות, נותן לדברים לקרות. בלי גבול וזמן. מזכיר לעצמי שאם לא אעשה את זה כמו שאני עושה, ובדרך שבה נועדתי לעשות, זה לא יהיה מוצלח. כן, הרעב קיים, הו הו קיים, ואיתו התשוקה לפרוץ עם כל הגלם והטיוטות וההיסוסים, אבל באותה מידה מתחזקים גם הנחת, הענווה, השחרור, ההתמסרות להשגחה ולתהליכים שבהם דברים מבשילים לכדי פרי. אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל, כל מה שתנצחו דרך הסבלנות שווה יותר מכל הסמכה ותעודה שאי פעם זכיתם.
top of page
THE BOOK
The story of Josephs Tomb
A documentary-historical book, which records all the events of Joseph's tomb from the dawn of history to the present day.
450 pages, hundreds of photos and documents
2018
THE BOOK
The story of Josephs Tomb
A documentary-historical book, which records all the events of Joseph's tomb from the dawn of history to the present day.
450 pages, hundreds of photos and documents
2018
THE BOOK
The story of Josephs Tomb
2018
THE BOOK
The story of Josephs Tomb
2018
שירה, הגיגים, כתבים
חיפוש
קלמן-שאהב-אותי-כמו-שאני הלך לפני שבוע. הוא אמר באותו בוקר: “זהו, היום אני עוזב”. הוא התכונן למותו כמו מלך, כמו נביא, כמו קדוש אמיתי. הוא צעד באצילות לעבר הרגע הזה, מפוקח ונהיר. בחצות היום הוא ביקש שיסדרו סביבו את המיטה, יהדקו את המצעים, יישרו את השמיכה. הוא נתן נשימה אחרונה, ארוכה מאד, פער עיניים – בטח ראה דבר – ונדם. הזדרזו לקבור אותו לפנות ערב, כאשר ביקש: “כשהגוף שלי עודו חם”.
מקווה שלא לחטוא בקיטש שעלול לדבוק בנו במקרים שהרגש פועם, או כאשר אהבה שקיבלנו ממישהו הלכה בבת-אחת, אבל היו לי הרבה שעות-קלמן בחיים. הן תמיד לקחו אותי קדימה, כמו ריפדו אותי, ואני מוכרח להודות לו עליהן. ולא רק לי הוא היה, הוא היה קלמן של כולם. הייתה לך האפשרות לשוחח בגובה העיניים עם מישהו שאהב אותך כמו שאתה, והיה מומחה לבניית גשרים בין עולמות, סתירות ודילמות.
כשהיית שוטח בפניו דילמה, הוא לא היה מעניק ‘תשובה’ או ‘פתרון’, גם לא מפזר ‘עצות’ ו’חכמות’. הוא היה מודע להסחת הדעת העצומה של הדור הזה, על ההפרעות הכמעט בלתי-נמנעות למצוא רגע של הוויה וקורת רוח. הוא ראה כמה הם מרחיקים אותנו מהפוטנציאל הקיים בנו והופכים אותנו לתלותיים ונִרְפִּים. הוא חי עם נקודת הנחה שהתשובה קיימת בתוכך: אם אתה מספיק בוגר לעצור וליישב את דעתך, להניח רגע לכל ולבקש את התשובה – כאשר אתה נאמן לה – הנה זו תתייצב לפניך בטוחה וזקופה, בדיוק כפי שנכון עבורך. כך בחיפוש עצמי, כך בעסקים. כך בזוגיות וכך בדיון-אינטלקטואלי.
קלמן היה מתנגד לסופרלטיבים ודברי תהילה. הוא לא היה רוצה שיקראו אותו “רב”. לא שיחניפו לו ולא שיתייחסו אליו ברחמים. הוא אמנם נמלא עידוד וכח מהביקורים והצוותא, אך הוא גם חש בדידות אם לא מצא קשר של חברותא: לשתף, להיפתח, להשמיע, ללמוד; להתקשר בעומק הנשמות.
טרם
שבוע לפני שהלך, הוא שכב במיטה. חלון החדר צופה בקביעות על בניין ‘יד ושם’ ועצי היער שלמרגלותיו. בידו אחז ומשך אל עיניו מפעם לפעם, בשארית הכח, ספר של הרבי מפיאסצנה. צדי העמודים היו מכוסים בהערות וחידושים בכתב ידו, מארקרים צהובים הדגישו שורות שאהב. ישבתי וניגנתי לצדו, במין בושה וכבוד: אהוד בנאי, מאיר אריאל, ניגון שבת של רבי נחמן.
הסתכלתי עליו ולא יכולתי להעלות במחשבתי מצב שבו לא יהיה לאיש הזה מה לומר. קלמן חלוש אך אני חש ברוחו המתפרצת הפעם פנימה. זה אותו קלמן שהיה מתלהב כמו ילד, מפזז בלי גינונים, קורע את האוויר בצחוק מהדהד, משפריץ חיוניות עד מבוכה ולפעמים ציני עד תסכול. קלמן שבדיוק לפני 50 שנה היה בין הכוחות הפורצים לעיר-העתיקה. קלמן שעשה קולנוע, לימד משחק ואמנות למיטיבי-דבר. קלמן שהקים שבט מפואר שבו התפאר יותר מכל. קלמן שנגע בלבם של אנשים רבים, מגוונים כל-כך ושונים זה מזה. קלמן שסכך, גישר והלחים את כל השברים. The Kalman Bridge.
אותו קלמן היה עכשיו שקט. מדי פעם זקף עורף ויצר קשר עין ישיר ועמוק, הוציא מפיו כמה מילים, מוקפדות מאד, הכרחיות, ובכל אחת עולם. הקשבתי לשתיקה שלו, להתרגשות, להאזנה שלו, למקצב הרגליים המדוד. מצאתי כמה עושר יש בנוכחות מלאה; שמילים הן רק ‘סיפור’ או ‘תיאור’ על דבר שהוא הוא המצב האמיתי, התכליתי.
ועכשיו, למרות שהלך ולמרות הצער, משום מה לא בכיתי. אני חש אותו כאן, נוכח וער. שמא זהו “העולם הבא” שזוכה לו האדם אחר מותו. החום שלו לא מצטנן. צחוקו המתפרץ משובב-הנפש, צלילות המחשבה שלו, חסכנות המילים, היכולת להגיד את הדברים הכי קשים או מורכבים במלים הבהירות ביותר, בלי לעשות הנחות ובלי להתייפייף.
הוא אף פעם לא ניסה לשנות אותי. העוצמה שלו, נכון שהייתה לפעמים גדולה עלי, אבל אגרתי ממנה לעתיד. הוא היה אומר, “אם לא תהיה חופשי לבחור, לא תהיה אתה. אל תחטא בשליחות שלך”.
בדיוק כמו שהיה בחייו.
נצמד אליך למשך זמן-מה צלם/עיתונאי/דוקומנטריסט. הלה מתפקד כטייפ-רקורדר נון-סטופ על פני כל שעה שלך, היכן שלא תזוז, מה שלא תאמר, ותחביביך והרגליך הזוהרים לעיניו, כל רחש, נאום המלך.
בעצם שני אנשים לוקחים כאן טרמפ אחד על השני: העיתונאי רוכב על האמן לכיוון תרבותי-פוליטי מוגדר מאד. האמן רוכב על העיתונאי למרחקים קצרים. בסופו של דבר כולם רוצים מקום תחת שמש התרבות:
האמן נלחם בשכחה וזקוק להמציא עצמו מחדש. הוא מבקש להרעיד בפאתוס ופאניקה ושערורייה את קוראי מוצא פיו. והעיתונאי, שרואה בו כמישהו שעוד ישמעו עליו, שואף להיכנס לזיכרון ומעניק לו כתף קלה.
וכדרך הראיון המקובל, יגיע המראיין לאריזת המוצרים שמכרת לו, ברטוריקה הידועה: שאלות שבלוניות על עמדותיך בסדר היום הפוליטי, למין שיקוף הריאות של השעה התרבותית ב״שכונה״ הזאת, עבור ״הקוראים בחו״ל״.
והנה הוא רושם ממוצא פיך, ותיכף הקוראים יראו את שמך ויבינו שאתה קיים. הנה העיתונאי מרייר בתיאבון גדול אל פני הצבעים הנשגבים שתספק לו. שניכם סומכים על האינטליגנציה של זולתו.
והנה, אתה הופך לדובר ולאימג׳, ביוזמת המראיין הקדוש ומטעמי העורך מהדסק הרחוק המתגורר במוחו, והנה חיתוך הדיבור שלך הופך חד, אתה פתאום ״סבור״ ופחות ״טוען״, תנועות הידיים מדודות, ואתה מינימום אנתרופולוג או סוציולוג או חומר גלם היסטורי מצוין, וגם אם אתה טועה – מותר לך, לוקחים בחשבון שיש לך איזו כוונה גדולה, שאולי נסתרת מעיניהם.
bottom of page