נצמד אליך למשך זמן-מה צלם/עיתונאי/דוקומנטריסט. הלה מתפקד כטייפ-רקורדר נון-סטופ על פני כל שעה שלך, היכן שלא תזוז, מה שלא תאמר, ותחביביך והרגליך הזוהרים לעיניו, כל רחש, נאום המלך.
בעצם שני אנשים לוקחים כאן טרמפ אחד על השני: העיתונאי רוכב על האמן לכיוון תרבותי-פוליטי מוגדר מאד. האמן רוכב על העיתונאי למרחקים קצרים. בסופו של דבר כולם רוצים מקום תחת שמש התרבות:
האמן נלחם בשכחה וזקוק להמציא עצמו מחדש. הוא מבקש להרעיד בפאתוס ופאניקה ושערורייה את קוראי מוצא פיו. והעיתונאי, שרואה בו כמישהו שעוד ישמעו עליו, שואף להיכנס לזיכרון ומעניק לו כתף קלה.
וכדרך הראיון המקובל, יגיע המראיין לאריזת המוצרים שמכרת לו, ברטוריקה הידועה: שאלות שבלוניות על עמדותיך בסדר היום הפוליטי, למין שיקוף הריאות של השעה התרבותית ב״שכונה״ הזאת, עבור ״הקוראים בחו״ל״.
והנה הוא רושם ממוצא פיך, ותיכף הקוראים יראו את שמך ויבינו שאתה קיים. הנה העיתונאי מרייר בתיאבון גדול אל פני הצבעים הנשגבים שתספק לו. שניכם סומכים על האינטליגנציה של זולתו.
והנה, אתה הופך לדובר ולאימג׳, ביוזמת המראיין הקדוש ומטעמי העורך מהדסק הרחוק המתגורר במוחו, והנה חיתוך הדיבור שלך הופך חד, אתה פתאום ״סבור״ ופחות ״טוען״, תנועות הידיים מדודות, ואתה מינימום אנתרופולוג או סוציולוג או חומר גלם היסטורי מצוין, וגם אם אתה טועה – מותר לך, לוקחים בחשבון שיש לך איזו כוונה גדולה, שאולי נסתרת מעיניהם.