ברה מאזינה אחרונה

​מעלינו נתקבצו העבים וכיתרו את השמים ששתו בלגימות ממושכות את השבת. ברה הגויה פרעה את כפתורי העץ מחוריהם, הסירה את מעיל הצמר בגינון מהודר – כבבית אביה – ונאספה אל התנור. השולחן עמד ערוך. מהרדיו של השכן נשמעה הקריינית הגל"צית מדווחת חגיגית כי 'סטטיק ובן-אל' הנה הינם מלכי הזמר העברי אשר העפילו למקום הראשון במצעד הפזמונים היהודיים.

בה בשעה הפעיל יצחק שמעון את הטייפ, ובמין רגישות טקסית ייצב את הסאונד החרוך. כוונה רבה הייתה אצלו, ביטוי לתמורות בהילך הנפש המבקשות תהודה. הסלילים התגלגלו, "רזא דשבת" של פינצ'יק החל להיתמר, דק כעשן המזבח, ונדד אל מעל החצובה העירומה, המאפרה, הספרים, ספר של רילקה ששכב פתוח, מדף התמרוקים, שיערה של דבורה, הדג שבישלה אימה בתבלין תפילותיה, והלאה – הולך אל הקירות ושב מהם בהד, מעובד קמעה. 

ככל שבקע וגאה וסלסל ורטט והשתרג קולו של החזן, נעשה החדר אטום ודחוס באוירה העילאית שנשבה ממחוז קדמון – ולחלוחית עלתה בעינה הימנית של ברה. באותה שעה ציירו הברקים בחלונות, מביעים את תנודת הלב. הגה לא נאמר. נדמה כי שום בריה לא תעז להתהלך בקרבת מקום בשוויון נפש; הכל נעשה קשוב ומסור ורכון פנימה. I've never heard like this, לחשה ברה בהשתוממות גלויה, מעווה את פניה, מכחכחת בטעם הטוב; תאבה לעוד, נכספת. בקצב רך נוסקת בזרועה הארוך, נהדקת בכל נימי נפשה ומבקשת שלא להפסיק זאת לעולם.

מן העבר האחר, אצל השכנים, ביקשו סטטיק ובן אל להודות למאזיניהם יושבי ארץ ישראל ופצחו לאזנם בשירת "דאווינים בשכונה… את בובה תמיד בכל תמונה נה נה נה…"

*

הנמיכו נא את הרדיו. ברה איננה יהודיה. נשמה יהודיה, תמה ובהירת שיער שעשתה דרכה מצ'כיה להתארח בירושלים. עתה היא נותרת לבדה בין חומות העיר, קהל בודד ואחרון לחתיכת תענוג יהודי מתוק.

שירה בשאול

​אין לנו שירה זכה יותר משירתם של השוכנים בתחתית השאול, אמר פעם קפקא.

בסוכתו של אבא שלי בירושלים נשלפת טלית שנסתתרה, נאגדים ארבעה מיני זן, ונשמעים צלילי רגע של קיום עם שייכות להוויה.

אומרים "טיול שורשים": זהו לא עניין של הליכה כמו עניין של זכירה, של ידיעה שאם שובצת היכנשהו בארגז-החיים הזה – שם השורש שלך, שם נקודת המוצא שלך, משם אתה אמור לעשות את הדרך, מעולם הרוח, דרך אמנות הלב והנשמה – להשפיע זאת על הארץ.
לא מזמן דנתי עם ידידה על פשר נענוע ארבעת מינים. בעיניה הפעולה נראית מגוחכת, חסרת משמעות. הסברתי לה שבלי קשר לדת או דתיות, כדי למשוך מטה מעולם רוחני אנו נדרשים לפעול בכלים של ארץ, לעתים דרך אקט טכני פשוט, כמו לחיצת כפתור להנעת מכונה רובוטית, כמו הרגע שאת יושבת ביציע ומתכווננת בכל גופך ותנופת ידייך בשיא המהלך למען ביצוע רצוי של השחקן המוערץ עלייך במגרש: באקט הכביכול פשטני ופגאני של איגוד ארבעה מיני צמחים טמונה אחת התכליתות החברתיות החשובות ביותר: אחדות.

כמו ההבנה של אפלטון שלמרות השוני הנראה לעינינו, הפרטים הם שילוב של אחדות וריבוי – המינים מסמלים את מעמדות בני האדם בעולמנו, את השוני ביניהם, ועם זאת, השייכות של כולם לאותו מקור, לאותו שורש, לאותה אחדות אחת. והאחדות – היא הכלי הבלעדי לשפע, אותו אנחנו מבקשים למשוך בעת הנענוע מכל רוחות העולם – צפון ודרום, מזרח ומערב, מעלה ומטה.

Don't Nobel it, Dylan

​כאמרתו של מרקס "אני לא מוכן להצטרף למועדון שמוכן לקבל מישהו כמוני", אצפה מהמורה הרחוק שלי – בשונה ממפתחים בתחומי מדעים וכיוצ"ב – לבל יאות לאסוף את קופסת ההכרה של האקדמיה השוודית למדעים בכדי לקבל "חיזוק" מהמערכת לאיש והיוצר שהוא.

עבורי בוב דילן הוא מורה דרך, מים שקטים חודרים עמוק. בשבילי הוא מנהיג המרד, אינטלקטואל וחוקר עם זיקה אינדיבידואלית – לכל מה שבטבע באדם ולמעלה מהם, יוצר נדיר ממקום של התבוננות, ומודל לאדם המחויב לאמת הפנימית שלו ולא נותן לעולם לבלבל אותו.

הפרס הקונפורמיסטי הזה – שאובמה זכה לו על תקן "איש השלום" (כמה מעליב…) – חסר משמעות אמיתית, בפרט ליוצר כמוהו, שהביא עמו את ה-אמירה חפת הפוליטיקלי-קורקט של המאה עשרים.

או בקיצור:

You – [don't] play with my world like it's your little toy.

שלא לחטוא ביעוד

אחת הזעקות שהקימו הפמיניסטיות הוא בדבר "הפיכת האשה לאוביקט מיני". והשאלה היא: האם הפמיניסטיות – המדברות בשם המין הנשי, היפה, האציל, המוזה של הבריאה – מניחות שנשים אינן מעוניינות להיראות במיניותן?

מה יותר טבעי ונעים ומחניף לאשה מהתייחסות למיניותה? מה מתסכל אשה יותר מהתעלמות של גברים ממיניותה? מדוע רוצות הפמיניסטיות לגזול מחברותיהן את הביטוי הטבעי ליעודן הביולוגי והמהותי – להיות נחשקות?

ומה באמנות? אולי יציעו הפמיניסטיות להוציא את השראתן של נשים מהספרות ומהאמנות ולאכסן את שדיה של ונוס ממילו. אולי גם לכסות את חיוכה של מונה ליזה, להתעלם ממותניה של אולימפיה, להסתיר את עיניה של דיאנה, לחמוק מחמוקיה של הרפאלית ולהחביאן במרתפי המוזיאונים.

כמו שאמר טומי לפיד פעם: מיניותה של האשה היא אחד הצירים שעליהם סובב העולם. הפמיניסטיות שנלחמות בתופעה דומות לאפיפיור שאילץ את גלילאו לחזור בו מטענתו שכדור הארץ סובב סביב השמש.

cvcd33nwiaat7it

כשהגרמני עולה לו לראש

למה חזרת? שואלים אותו החברים. למה חזרת, מטומטם? כולם מחפשים לברוח מפה ואתה חוזר לנו? נקניק שכמותך.

מנדל השתאה לרגע מחמת החברים שהביטו עליו כעל שגיאה חמורה, עד שהחל לתהות שמא באמת היה צריך להישאר בברלין ולא לחזור. עכשיו אתה יכול לחייך, אני אומר לו, אבל עוד שבוע תתחיל להתגרד.

וברקע אומרים בטלוויזיה שהחרדים יעצרו את הרכבת ויחסמו את מרכז השידור הציבורי החדש; שחברת החשמל עושה לאנשים חושך; שהגשם יהיה קמצן בחורף הזה; וממשיכים בזיוני-שכל על מטה מאבק שרוצה להפיל את נתניהו אחת ולתמיד – ולהביא שלום. כן כן, מה ששמענו כאן הערב: הם מבטיחים לסרסר לנו את אותה גברת-שלום שעומדת בחניה על עקבים וזקופה בשמלת-ערב, ורק המניאק מעכבה מלעלות אלינו לדירה למחול משכר של צלילי וואלס, מגש פרי וסקס פראי שלא ייגמר.

"בגרמניה היו הורגים אותך אם תבוז לשלום." אומר מנדל בנימוס דאנקשע-ביטעשע חורך-שיניים, "רק מלחמה מביאה שלום. הם נבלעים עכשיו בהגירה האיסלאמית, אבל הם יהיו האמיצים לצאת לפתרון, לטרנספר. הם יהיו הראשונים שיפתרו את הבעיה של אירופה. כשהגרמני עולה לו לראש – זה עולה לו לראש. חכה חכה."

מנדל יודע שיתגעגע לקרירות הגרמנית שהעניקה לו שקט נפשי, תחבורה אלגנטית וארוחת-מלכים בארבעה יורו. הוא יודע שדקת הדומייה היחידה שיזכה לה כאן תהיה בצפירה של יום הזיכרון. אבל אם שם מרוויחים שקט וכסף, כאן עושים חיים. אז מהו געגוע אם לא למשהו שלא יהיה שלך אף פעם?

גם לעצמו לא הקשיב

השעה כבר הפליגה הרחק מחצות וקרבה אל עלות השחר. היושבים בטבור הבית היו בשיאו של דיון, אך כיהודים נאמנים – הדיון הפך לויכוח, והויכוח ללהט-קרב; מדברים, רועשים, צווחים, ובנענועי ידיים, כרגיל.

"ההוא, בחשבון הבנק של בתו מצאו מיליונים; ההוא בכלל הוזה להביא לנו את המשיח; ההיא נוכלת שרק שלטון-החוק יתן בה רסן; ההם כנופייה שיוצרת לעצמה רק תסבוכות…" עלתה האש והתלבתה, ואיימה לשרוף את הלילה על יושביו.

וכך, לא חדלים מחקירותיהם וויכוחיהם: ההוא מבקש שיוכיחו לו, ההוא מתעקש לסייג את הרשות, ההוא מסווה את פרשנותו האישית, ההוא מסביר שאפעס משהו לא מתיישב לו על השכל. אחד ומלומדותו, אחד והתפלספותו, אחד ומשקעיו, אחד והארותיו.

אבל איש לא מקשיב זה לזה. הכל רוצים לדבר, לומר. אחד אינו מקשיב. מדברים ומדברים, חלקם מתחילים להתפזר, חומקים אט אט. ואלו ממשיכים לדבר סרה וללעג, מהאשה הפשוטה החצויה באהבתה ועד לאלוהים אחרים. מדברים מדברים, איש אינו מקשיב. האחרון נותר בדבריו, גם לעצמו לא הקשיב.