לא כאן ולא שם

אתה יכול להגיע לארץ רחוקה, ללון בפונדקי דרכים ואכסניות מרוהטות עץ ושטיחים עתיקים, לשזוף עין באמנויות מקומיות ובנערות שעפות סביבך על אופניים כמו פרפרים, לשאוף פנימה ריחות, להסניף את אבקני הצמחים – פעלולי זכר ונקבה, לבקר בכל אתרי התיירות ופינות החמד והרחובות המרוצפים, מפרצי ים וגשרים מעל נהרות שקטים, אבל לא להרגיש שאתה באמת שם עד שאתה מבין את הצורך בנוכחות, בהתמסרות לכאן ועכשיו.

IMG_20170413_192611_307
La Spezia, Italy

וכך, בכל תחנת רכבת קורה לי שאני נוצר בתוכי את המקום ואת התמונה. כמו זכרון עמום להיאחז בו, ומרגיש שהחלום לנדוד בעולם ולחוות כל פינה וכל איש ואשה לפעמים נשאר לא ממומש, ולפעמים מתברר כסתמי ומייגע – כל עוד אין אותך. שום דבר לא באמת קורה אם המסע הוא לא פנימה. אנחנו ממשיכים לחפש הלאה חוויות וריגושים, להתאהב ולהרפות, לרצות ולהימנע, בתחושה תמידית שהדברים היותר טובים מתרחשים במקומות אחרים ולא כאן היכן שאנחנו נמצאים.

מתבונן בשמש השוקעת בקו הרקיע, איך היא נראית נבלעת ונמחקת בים. היא רק סבה על צירה ועתידה לשוב, שלימה ובטוחה במקומה; מתקיימת במלא אונה.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017

מוקדם בבוקר

כל מי ששהה בעיר רחוקה או כפר במדינה אחרת משך-זמן, קשר קשר מסוים עם התרבות המקומית, עם האדמה, עם איזושהי אישה או איש ודמיין לעצמו איך הוא משתקע במקום הזה ובונה בו את ביתו וילדיו.

אבל מוקדם בבוקר אתה קם ועוזב אל תחנת הרכבת. האישה ההיא, המרפסת ההיא, הרוכל מפינת הרחוב, פעמוני הכנסיות, ההתפעלויות, התשוקות – כולם נמוגים כמו חלום, כאילו לא היה, ועכשיו אתה בסיפור אחר.

עוד רכבת. עוד תחנה. עוד צפירה. עוד פעימות גורל שגורמות לסיפורים שלנו להתרחש בדיוק כך כמו שזה.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017

media-20170425 (1)
Florence, Italy

בסימן הגלייה

במרוצת השנים הולך ונצבר באחורי או בעליית ביתו של היהודי – הבויידעם. מתוך צו פנימי המעניק לכל חפץ או שאריות לחם קדושה וערך. בבוידעם נצברים חלקי ריהוט, ביגוד שיצא מהאופנה, נעליים מקומטות, תעודות מכתה ד' וח', טיוטות ציור מגיל 10, פנסי חירום, מטבעות ממדינות זרות, ואפילו גזירי עיתונים משנות הילדות והלאה.

כך גם אני מוצא את עצמי נמנע לזרוק ולהיפטר מחפצים שהפסקתי להשתמש בהם. מאיפה נובעת אי המסוגלות הזאת? אולי איזה פחד יהודי קמאי אומר לתת-מודע שלנו כל הזמן שצריך להיזהר כי ביום מן הימים אנו אמורים להיוותר לבד, יחפים ורעבים, ונצטער שזרקנו את הנעליים והמשקפיים הישנים.

אולי בתוך תוכנו, בביפנוכו שלנו, אנחנו עדיין חוששים, לא מאמינים, לא בטוחים, פוחדים שאנחנו עלולים להיות שוב ביום מן הימים יהודים גולים ונישא על גבנו צרור מרופט עם נכסים בודדים. g

לאלו שרוצים לבחור

​לאלו שהדופלנגר הוא רק סימבול לחיפוש הפנימי שלהם. לאלו שאינם חיים את חייהם כממשיכי מסורת נאמנים. לאלו המעלים ספקות. לאלו שלא עושים את מה שאחרים מצפים מהם. לאלו שאינם משתייכים אל מה שהרוב. לאלו שאינם מתאמצים לרצות את הסביבה ואינם רואים ברוב והפופולארי את דמותם ובטחונם. 
לאלו המורכבים שהחד-ממדיות מהם והלאה. אנשי ה'גם וגם'. אלו שהשתייכות למפלגה או לחצר או לקהילה אחת מונעת מהם את האהבה והמתנות שישנן בחצרות האחרות ובשדות וברחובות ובמפגשים האקראיים ובהפתעות ובמחוזות הרחוקים מהרחם. אלו הבאים עם הספק ושום דבר לא מובן להם מאליו; אלו שרוצים לבחור. אלו שלא משלמים את מחיר-הזנות החברתי ואינם עבדים לקונפורמיזם, לטוטליטריזם, לעדר, למניעי החשש והפחד ולתובענות הקלוקלת המושרשת בכל פינה.

אלו שמתוך אישיותם האחת יכולים להחליף כמה וכמה זהויות; גם על פי רובדי אישיותם וגם על פי עונות הלב והטעמים המגוונים והאינסופיים שיש לדרך להציע. אלו היודעים להתבונן בסיטואציה ולהכיר ולהזדהות עם המורכבויות והשוני והדואליות, מתוך ההבנה שאין אמת אחת, ומתוך כך – החופש לבחור כשצריך. אלו שמבינים שבהירות נמצאת רק במבט מעמיק וכולל, ושלשם נאמנות זו נדרשים מאמץ ואחריות שלא לחטוא בעוון ההגדרה. אלו היכולים להבין את החוויה של הזולת, מפני ההיכרות האישית שלהם עם אותו החלק בתוכם עצמם: גם אם מדובר בממד אפל וגם אם מדובר בממד נבואי. 

אלו המציבים אקסיומות, תרבויות, חינוך ודעות – לנוכח אתגר. אלו הרוצים גם לכתוב וגם להלחין וגם לשיר את צליליהם, ומתוך היצירה המורכבת והכאוס שבהיעדר ההגדרה והאגו – הם מבקשים להתברר בפנימיותם, יותר מלסבר את אוזן הסביבה. אלו החשים את הצורך לנגן לששה חיילים בבר קטן ולא לוותר על החיבור האינטימי, גם כאשר הופיעו לפני מאה אלף איש.

אלו המכירים גם את הצדדים הכבירים של עצמם, וגם את הצדדים החלשים והנזקקים, גם את הצד הפגיע וגם את הצד הממזרי. המכירים את הצמא שלהם לקשב ולקהל ולמחיאות כפיים אך נישאים בבטחון במי שהם ובמה שהם ונאמנים לאמת הפנימית בכל מחיר. אלו שלא מבינים אותם, אבל הם יודעים שוודאי עוד יבינו.

עובר מסך?

ההצגה פופקורן של בוגרי בית הספר לתיאטרון "ניסן נתיב" עוסקת בבני זוג צעירים חמושים המשתלטים על ביתו של במאי סרטים וחוטפים אותו ואת בני משפחתו בשיאו של מסע רציחות בארה"ב (העתק מדויק לדמויות בסרטיו), ומאלצים את הבמאי להזמין צוות שידור שישדר את מבוקשם. התקשורת האמריקאית משדרת בשידור חי את האימה ורגעי הקטל מתוך הבית ומושכת את תשומת לב העולם.

ההצגה הביאה אותי להרהר מה על התקשורת המסחרית לעשות בסיטואציה כזו במציאות? מצד אחד, נסכים שיהיה מקום והכרח לדווח על האירוע בפני עצמו. מצד שני, יש מקום לאפשר לפושע לעשות הצגה בפני המצלמה? 

אפשר להניח שאם פושע מאיים להרוג בני ערובה אם יסרבו לשתף עמו פעולה בבקשה שכזו, אין מפלט מלבד להיכנע לסחטנותו. מצד שני, כניעה כזו עלולה להזמין מעשים דומים מצד פושעים אחרים. 

במקרה כזה יהיה נח להאשים – על שיתוף פעולה או חוסר פעולה באותה מידה – כל מי שיאפשר או ימנע מהפושעים להשתמש באמצעותו כדי להעביר מסר ולערוך משא ומתן. מה שבטוח הוא שהמאשימים לא יכבו את המסך בשעת שידור שכזה.

פופקורן. צילום סטילס: Refael Shahari

אשה יפה אשה הורסת

ברשת משתפים קטע וידיאו המציג את התפעלותו, לכאורה, של ביל קלינטון מיופיה של איוונקה טראמפ בטקס ההשבעה, וחלקם נהנים להציגו כטיפוס בוגדני או מביך. 

יש במעשה של המשמיצים והמשמיצות עדות לגישה בעייתית ורחבה יותר, לפיה נקרא הגבר להדחיק את הנאתו ותגובתו הטבעית לנוכח אשה יפה. זה בעצם כמו לומר: הנה עגבניות שמסמיקות.

גברים בריאים תמיד אהבו נשים. גבר – גם אם יש לו אשה – תמיד יתפעל מיופיה של אשה אחרת. בימי ג'ון קנדי אמרו בהלצה שעל כל בית שני בוושינגטון צריך להציב שלט עם הכתובת "הנשיא קנדי ישן כאן". 

כמו קלינטון וקנדי – גם אובמה וגם טראמפ, כמותם בן גוריון ווייצמן, צ'רצ'יל, מנדלה, שארל דה גול ויצחק רבין ועוד רבים וטובים שלא משכו עיניהם מנשים ולא חששו להראות זאת. מי שסובר שהיופי הנשי שמור לאמנות בלבד, שיסתפק בפסלה של ונוס ממילו.

לצפיה בקטע המדובר