המגוון הוא שם המשחק

בוער בי לומר משהו, אבל אין לי את זה עכשיו, ולא תמיד יש בשורה. בינתיים, מה שחשוב הוא להתמקד כל הזמן בכתיבה, בכתיבה כנה, בכתיבה חופשית, ובזה אתם לוקחים חלק מסוים מהמציאות שלכם, נותנים לו דחיפה קטנה ומחדדים אותה.

ויש את הרגע שאתה נבהל: כאשר יוצא לך אחר-כך לקחת חלק אחר שלך – שאולי אפילו סותר לגמרי את החלק הקודם שלך – ולהבליט אותו. אז זהו, שאין טעם לעסוק ברצף או בחתירה להגיע לאיזה עמק שווה. זוהי בדיוק האמנות, מתוך הבנת הקדושה של אי-המוחלטות בעולמנו. וכשאנחנו עוסקים ביצירתיות – המגוון הוא שם המשחק. אנו יוצרים אמת חדשה בכל פעם.
לכתיבה הזאת צריך להתגייס ולקבוע בעצמנו את הכללים. זהו בדיוק אחד התפקידים של היוצר: לקבוע את הכללים. ליצור את המיתולוגיה של עצמך. של המושא. של נוף חייך. להפוך את היום למיתוס. ליצור את הרומנטיקה של החיים – מהחיים שלך.
אם אנחנו חלק מיצירה שלנו את המציאות והתנאים שלנו, אנו גם אחראים ליצור מזה את הסיפור עצמו. People feel the rain, others just get wet. גם הבעיות והמורכבויות שאנחנו מייצרים לעצמנו – זה כדי ללמוד וללמד משהו.

תפסת מרובה – תפסת / שיר ליום

והחיים חולפים
כצל עובר וכענן כלה
כרוח נושבת וכאבק פורח
וכחלום יעוף
תפסת מרובה – תפסת
לא תפסת – לא תפסת
כי אתה הוא האדון על מעשי ימיך
חופשי לחירות
פתוח לדרור
משוחרר להרפות
מיומן לשגשג
רשאי להיות בן חורין
הפודה עצמו מן המאבק
פורח בזה הרגע

© נחי וייס, יולי 2017

רגע לפני שספרי 'קבר יוסף; כך נפרצה הדרך' יוצא לאור

בימים אלה אני לא מצליח לעצום עין. כל תא בגופי רוחש ורוטט מהתרגשות ותחושת סיפוק, כאילו מרפרפים בתוכי אלפי פרפרים, וההשתוקקות שהולכת וגואה היא רק להגיע כבר לעונג של ההוצאה לאור.
אחרי למעלה מעשור של ליקוט אקטיבי-אקראי של חומרים, וכשנה וחצי של עבודת ליטוש, עריכה ואריזה אינטנסיבית, ובזכותם של אנשים טובים ואהובים שהיו לצדי ותמכו ועודדו לאורך הדרך –
הגעתי לשלב האחרון של כתיבת ועריכת הספר שלי "קבר יוסף; כך נפרצה הדרך" – מסמך דוקומנטרי-היסטורי שיכלול בכ-450 עמ' בפורמט אלבומי את סיפורו המקיף של הקבר בשלל המישורים והסוגיות: ההיסטורי, הבטחוני, יומני מסע ומאבקם של חסידי ברסלב לסלילת הדרך מחדש אל הקבר, תחקירים, מסמכים, צילומים, תמונות חזית, קטעי עיתונות, מאמרי אישים ומנהיגים ועוד.
אז כמו היריון שעבר את התאריך, אני חש בימים אלה את הרצון והדחף לרדת כבר לדפוס, לפלוט את הבייבי מהמכונה, לדפדף בלהט בין עמודי הצבע הריחניים וליהנות מרעשי הרקע. זהו בעצם ספר ראשון שמתפרסם על האתר המרתק הזה בלב שכם: מוקד הזדהות, חיבור ויעד הן במישור הפרטי והן בתולדות המקום ובדמות שמאחוריו, השוזרים לאורך ההיסטוריה ממדים ציבוריים, לאומיים וכלל אנושיים כאחד.
בתקופה הזו אני יגע אחרי אפשרויות להוצאה לאור – אם באופן פרטי, אם דרך מו"ל. לצד משאים-ומתנים עם מו"לים לסוגיהם, אני עדיין רוצה לנסות עוד אפשרויות והצעות.
אשר על כן,
איחלו לי בהצלחה!
ומי מכם שיש בידו המלצות על מו"לים, קרנות, מתכונות לגיוס המונים ושאר רעיונות שאולי באמצעותם אשיג את את ההגשה, החשיפה והתפוצה הכי טובה –
אני כאן באהבה ובהערכה גדולה.

נחי

דווקא אחרי שלא ראית אותו

בתהליך של חיפוש, אתה מבין שבחינוך והנתונים שקיבלת במהלך החיים יתכן שהסביבה הרחיקה אותך מהנקודה הכי פנימית אותנטית ושורשית שאמורה להנחות את החיים שלך. ואחרי שאתה ממציא כל מיני אידיאלים ורעיונות ועיסוקים והסחות דעת ותדהמות שיסבו את דעתך מהצער ומחוסר המשמעות שבחיים נטולי אותו חיבור פנימי, אתה מתחיל להבין שתהליך של התבגרות והשפעה ותמורה, מתחיל בהבנה שאתה צריך למסור את נפשך על אותה אמת פנימית שלא מרמה אותך.

זה קשה. זה ויתור. זה מחייב. זו אחריות. זה לחולל תמורה שמנטרלת את האגו שלך. לוותר על כל מה שאתה חושב שאתה יודע, כי אתה בתוכך יודע שאתה לא יודע כלום. זה להתייצב עירום ועריה נוכח הנרטיבים הקרואים עובדות-חיי וכל זיבולי המח והמעגלים שלא מובילים אותך לשום מקום. לתת לכל לדום סביבך. להניח לך.

טולסטוי האמין שהפתרון לכל בעיות האדם והאנושות טמון בטבע האדם וביסוד טבוע ומובנה ("ניצוץ אלוהי") של אהבה טהורה שמושכת אותנו כל הזמן לאחדות. האהבה הזאת היא הגורם המושך בני אדם זה לזה, ובין האגו שלך לבין עצמיותך האמיתית. כמו שהוא ניסח: בכל פרט ישנו יסוד רוחני שמעניק חיים לכל מה שקיים, והיסוד הרוחני הזה שואף להתאחד עם כל מה שדומה לו בטבעו, והוא משיג מטרה זו באמצעות אהבה. זה תורשתי לטבע האנושי ומכיל את האמת יותר מכל.

ככל שדבר הוא יותר אמיתי, כך אתה פחות יכול לראות אותו. כשאתה זוכה לראות את כל הדברים שקשה לראות, אז אתה פוקח את העיניים והכל ברור לך. אתה מרגיש כאילו ראית את זה כל הזמן. כמו שהדבר העמוק והאמיתי ביותר בעולם הוא אהבת איש או אשה, אבל את האהבה אי אפשר להוכיח ואי אפשר להצביע עליה. כך שורה האלוהות בכל פינה, וזה הדבר הכי אמיתי ומדויק בעולם. קשה לראות את זה, אבל דווקא אחרי שלא ראית אותו – אתה יכול לראות אותו בהיר יותר, מדויק יותר, חזק יותר. בכל מקום, בכל פרח ואבן, בכל מילה שנאמרת, בכל תנועה סביבך, בכל אירוע שקורה איתך, בכל תהליך.

אשה בדיוקה

לדמות האשה בחייך יש קיום ממשי יותר מאשליית קיומך. תביט אל העָבר תראה אותה. תביט אל העֵבר תראה אותה. תבהה בזוהר המים, בצלעי ההרים וצמחיות הפרא המרצדים באישוניך כמו צמצָם-פתוח – תראה אותה. נערות ירקדו על המזח בלוז מקומי ותראה בעיני רוחך רק אותה.

וזו מביאה איתה איזה דיוק, אספקלריה, את העבודה שעליך לעשות, את הפרספקטיבה, את נקודת החיכוך שמתיזה את גיץ ההפעלה.

ואתה ועצמיותך, תמיד בתנועה בלתי ניתנת להשגה. תמיד על אֵם-הדרך, בצימאון אחר חוף לגעגוע. ואתה יודע שלא תגיע כל עוד אתה איזה "אָני" ו"עצמי" מתעתע.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017

media-20170425
Cinque Terre, Italy

ההומלס המשורר

אחרי ששוטטתי לראות מקרוב כמה וכמה יצירות אמנות של לאונרו דה וינצ׳י ונפעמתי מתפיסת העולם המרתקת והייחודית שלו, גיליתי באופן מפתיע שזהו יום הולדתו.

היום נטה להחשיך והתיישבתי לשתות משהו סמוך למזח. העופות דאו בשמים במחול שהנעיםם ושיבח את דמדומיה הארוכים של בין-הערביים האירופי.

ואז קרב אלי בהיסוס איש חסר בית. זיפי זקן לבנים. פנים גבריות, למודות, חרושות ורוויות. ומהה היה לו להציע לי בצניעותו? כמה שורות פואט.IMG_20170415_230054_109

בתנועות יד של מנצח ובגב זקוף, הוא העביר אצבעות על שיערו המשוך לאחור והחל לדקלם בטוןן נמוך קטעי שירה באנגלית במבטא איטלקי יפהיפה. שירה נאה, חרוזה, ג׳נטלמנית ומתחשבת.

נדהמתי לראות מהו צלם ודמות של אדם. אגורה אין לו בכיסו, אבל העובדה לא גורמת לו להקטיןן את עצמו, וגם לא להתהלך בארשת נחותה. הוא לא יפשוט יד מעוררת רחמים. הוא נזקק לכמה מטבעות לסיגריות, אז הוא יגש בנימוס ויציע לתת משהו בתמורה. לתת כתגמול את מה שכן יש לו לתת.

מתוך יומן איטליה, נחי וייס, אפריל 2017