ביבי, עכשיו תורך

 

נתן אור ירוק. מנחם בגין
נתן אור ירוק. ראה"מ מנחם בגין

"הכור האטומי בעיראק שהכין פצצות אטומיות איננו עוד. לא קיים! לא יהיה עוד!" קרא המנהיג הדרמטי במשקפיים העבות אל מול ההמון המריע העומד למרגלותיו. "ילדי ישראל יחיו ויקימו בתים. עם ישראל יחיה בארץ ישראל לדורי דורות ולא יהיה מחריד. זאת הייתה פעולת הישע למען עמנו ובעיקר למען ילדינו!" הכריז ראש-הממשלה מנחם בגין בדיוק 30 שנה אחורה, אז קיץ 1981, על ההתקפה המוצלחת שביצעו שמונה חיילים ישראלים בשתי רביעיות מטוסי F-16 בעזרת 12 קרא עוד

אילו גלעד שליט היה ספרדי

 

חיוך מאולץ. שליט בשבי
חיוך מאולץ. שליט בשבי

כמו שעון חול אוזל, מקפידים מטה מאבקו של החייל החטוף גלעד שליט להציג בקפידה את ימי שהייתו בשבי בעזה. "1800 יום גלעד בשבי", זועקים כותרות באותיות קידוש לבנה, "זעקתו של בני מהדהדת כבר קרוב ל-1800 יום", מבכה אביו של גלעד, נועם.

סוגיית גלעד שליט לא יורדת מסדר היום הציבורי. מטה המאבק האסרטיבי לא נח לרגע: לפני כוס קפה של בוקר יוצאים הפעילים בהכוונתם של נועם ואביבה ונפרסים בסמוך לאוהל המאבק על הצמתים הסמוכים למשכן הכנסת ופועלים ללא חת, משל בזה היום תצמח הישועה; מוסיפים עוד יום ל´שעון הזמן´, תולים שלטים, מהדקים פלקאטים, מפזרים פלאיירים, ואורבים עם פאטיפונים על רכבי הח"כים והשרים החולפים על פניהם.

כמו בריטואל קבוע שואגים קריאות הצלה אל תוך החלונות המוגפים. "גלעד בשבי כבר… יום, ואיפה אתם?" שואלים רטורית. לצידם ניצבים בובות של החייל החטוף במדי צבא ועיניים טרוטות וחסרות אונים, מתנדנדות ברוח הקלה, פניו של גלעד ניבטות – נראות אדישות למר הגורל. גלעד הפך למציאות של  חולצות, שלטים, סטיקרים, סיסמאות, וסיכות לדש הבגד עם פורטרט שלו בכחול לבן.

קריאות הצלה. נועם ואביבה שליט באהל המחאה בירושלים
קריאות הצלה. נועם ואביבה שליט באהל המחאה בירושלים

חברי-הכנסת מכירים את ההיתקלות בהם מידי בוקר ורגילים אליו. הם מתקשים לעמוד מול המשפחה ולהביט אל תוך עיניהם הנואשות. אך לא נותר להם לעשות דבר. הם מגלגלים את החלון כלפי מעלה במבוכה ומהנהנים קלות בראשם: כן, אנחנו איתכם, יודעים, מבינים, מזדהים, אבל… ובולעים מעט רוק יבש.

נועם כבר מכיר בעל-פה כל רכב ורכב ומי הבא בתוכו. אל הח"כים הדתיים פונים הפעילים בלהט: "כל ישראל ערבים זה לזה", אולי דרכם יזכו להפריח את השאננות ולזרוע על ליבם ניצוצות שיביאו אבוקות אור, אך גם כאן זוכים לאנחה קטנה ומרוחקת ופנים חפונות שרוצות להימלט מסערת הרגשות התוקפת בסיטואציה המביכה הזו.

העובדה היא ברורה: קמפיין גדול, משומן ויקר מתנהל בארץ ובעולם למען שחרור גלעד שליט. ים כסף נשפך שם. מערכות לוגיסטיות גדולות-מימד של צעדות ועצרות, הדפסות בכמויות שמביישות קמפין בחירות, אתרי אינטרנט, משרדי יחצנות וקמפיני פרסום, שינוע פעילים, ציוד רחב, טיסות של משפחת שליט לחו"ל ועוד ועוד.

לא נעסוק בשאלה מי מממן את הקמפיין הגדול. מה שברור הוא שלסיפוק האינטרסים האישיים והכלליים של כל העומדים בכל קצוות המתרס – משפחת שליט נפלו עליהם "בול". הכי מושלם שיש.

מלח הארץ

משפחת שליט, משפחה שקטה ואיכותית מישוב קהילתי שקט בגליל. משפחה מבוססת, אליטה, ממוקמת בשכבה גבוהה בחברה. עומדים בכל הקריטריונים: מעמד, תרבות, עבודה, השכלה, חינוך, צבא. האב עובד במיקרו-דנט, האם עובדת ב´חברה להגנת הטבע´. עומדים בכל הנורמות. בעלי אזרחות כפולה, ישראלית וצרפתית. גלעד, ילד שמנת, בחור נאה שהצטיין בבית הספר ובחטיבת ביניים. סיים תיכון בהצטיינות במגמת מדעים. כשרוני במתמטיקה ואלוף בספורט. התגייס לצה"ל והיה תמיד בשפיץ. מלח הארץ.

הם הכי מתאימים שיש כדי לשווק את סיפורה הקשה של מדינת ישראל. הם בעלי הופעה טובה, יודעים שפות, רקע משפחתי וסטטוס חברתי מושלם, בעלי קשרים לפיתוח רשת השפעה בקנה מידה בינלאומי. מנומסים, מתורבתים, ייצוגיים. טובים בשיחה, בנאום, בהשפעה. עקשנים, חתרניים, אסרטיביים, מלאי בטחון. יודעים לעמוד על שלהם ומכירים את כל מטבעות השיחה בחברה, מלהמם נשיאים ושגרירים ועד להשפיע על אזרח הקטן.

בידי החמאס. גלעד שליט
בידי החמאס. גלעד שליט

הממשלה מקבלת אותם ככלי חזק שיציג לעולם באופן הכי מועיל את תמונת המצב העגומה של התמודדותה הקשה מול הטרור ועם משבר החייל השבוי. ומעבר למשפחת שליט שמשיגה את מאבקה הלגיטימי, מצאנו גם את אנשי השמאל שתופשים טרמפ כדי לנגח את שנוא-נפשם ראה"מ נתניהו.

החמאס משתמש בפרשה כהוכחה ניצחת עד כמה ישראל אינה מעוניינת במשא ומתן ומפקירה את בנה, ובכך מפעילה לחץ גם על החברה הישראלית – שלא ערה לכך – כדי להשיג את שחרור מנהיגיהם ועוד מאות מחבלים המהווים להם כח פוליטי ומוראלי גדול. מאבקים של משפחת שליט משמש באופן יעיל גם את אנשי השמאל, ושיהיה ברור: אנשי השמאל נאבקים כאן לא למען שחרורו של גלעד, אלא למען השגת האינטרסים של החמאס. החמאס והשמאל שואבים כח רב מהמאבק המתחולל. כולם מושכים בחוטים של גלעד. ואף שבמרבית משאלי דעת הקהל רוב הציבור אינו תומך בשחרורו "בכל מחיר", גופים וכלים רבים ובראשם מטה המאבק הרשמי, לא מאפשרים לסוגיה לרדת מסדר היום הציבורי.

הורים נרתמים

ההיסטוריה – שלא כמו הספרות והפוליטיקה – אינה אוהבת שאלות מסוג ה"אילו". אבל לעיתים ראוי וצריך לעסוק בשאלות היפותטיות מן הסוג הזה. וכאן אני תוהה מה היה קורה אילו גלעד שליט היה ספרדי? אילו היה חרדי? מה היה קורה אילו הוריו של גלעד היו זוג קשישים מדרום הארץ? מה היה קורה אילו משפחתו לא הייתה די חזקה להביע ולדרוש, ולא היו מהסוג שיענוד חליפות ויעוף במטוסים להסברה בינלאומית ופגישות עם נשיאים? – הם היו מהווים גם מוקד להזדהות? הציבור היה נרתם גם למענם בדבקות שכזו? היו רואים בהם גם כקרבן? העיתונות הייתה גם נרתמת ומשרתת אותם על בסיס יומי?

אביבה שליט יצאה בחג הפסח האחרון בקריאה "להשאיר מקום ריק לגלעד". אני מאמין שרבים במדינה הזדהו עם קריאתה ועשו זאת. כל אחד מרגיש קל להזדהות מרחוק. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו הנער היה דופק לנו בדלת בחצות הלילה ומבקש מיטה.

אנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה הכנה והנוקבת הזו של מה אנו היינו עושים בפועל בשביל החייל החטוף. אבל בכנות. עד היכן היינו הולכים עבורו. יש חייל ויש שבוי, יש בעד ויש נגד, יש אסירים ויש מחבלים, יש תהליך ויש מתנגדים, יש מתפללים ויש פועלים. ויש נער אחד שנמצא לא רחוק מכאן, והוא עדיין שם.

השאלה אם גם אנו כאן, בשבילו.

לכתבה המלאה: נחמן וייס, כיכר השבת דעה: אילו גלעד שליט היה ספרדי

הנער הזה / נחום ברזסקי נפרד

יצא לי להיות פעם באמצע השנה באומן. סתם כך, ביום חול. ישבתי שם עם בני,
שטרם מלאו לו אז שבע שנים. ציון רבינו הקדוש ריק מאדם, וקול דממה דקה נשמע
מהבחור הרזה שנשפך על הציון.

שמואל מנחם טובול ז''ל על קבר רבי נחמן מברסלב
שמואל מנחם טובול ז"ל על קבר רבי נחמן מברסלב

נדמה שהעולם עצר מלכת כאשר הוא מדבר עם רבו, מין תמימות זכה, שחכמות רבות
אינם יכולים לה. זה היה לא אחר מאשר הקדוש שמואל מנחם טובול הי"ד, שנפשו
נקשרה בנפש רבו בנתיב המיוחד שלו. ברגע המיוחד הזה, קנאתי בו. מי יתנני,
אמרתי, וארגיש את רבי בעצמותיי כנער זה.

הרצח הנורא איננו רצח של אדם פרטי, ובוודאי איננו עניינה של משפחה אחת. זהו
סכין חד ומדמם שנדקר בלב לבה של כל קהילת ברסלב על גווניה וזרמיה. התחושות
בקרב החסידים בימים אלו קשות מאוד. אנשים מדברים על פחד, על עידן חדש שבו
אולי ניאלץ להציב אבטחה בכל האזור הסמוך לציון, על מסעות נקמה שאולי יבואו
מכאן לשם ומשם לכאן, ונהר של דם באמצע, ועל אי-ודאות בטחונית – במובן הפשוט
ביותר – שתשטוף את עשרות האלפים הבאים לפקוד את רבם בימי ראש השנה ובאמצע
השנה.

ישנם המנסים להסביר את הרצח כאקט של נקמה על מעשה דקירה של חוליגן יהודי
שיכור ביום שני של ראש השנה, אז נדקר רופא אוקראיני, תושב המקום, שנפצע
קלות. ייתכן גם שיש ניצוצי צדק בדבריהם. אך ותיקי הנוסעים לאומן דברו מזה
זמן רב על תחושות קשות. זה היה באוויר, הם אומרים. טענו שזה היה עניין של
זמן, עד שדם יישפך כאן.

לאנשים השומעים על אומן מרחוק, הדברים הבאים יישמעו אולי כהזויים. אך
למגינת לב כולנו, זה מה שקורה באומן בשנים האחרונות: אנדרלמוסיה.

אין כל גוף המייצג את כל קהילות ברסלב; אין קול אחיד העומד מול גורמי
המשטרה באומן ובאוקראינה; אין ארגון חזק שינסה להתמודד עם ההתפתחויות הקשות
והמדממות; וכך, השלטון המקומי מזלזל מלכתחילה בכל הקשור לברסלב. הם אינם
מזלזלים בחסידים מרצון ומבחירה, אלא מהבלבול והגמגום, מחוט השדרה הקרוע
הנשקף מבין חלקיקי ההנהגות שאינם קיימים כלל, כאשר כל אחד מושך לכיוונו,
מבלי לדעת על מהלכי זולתו.

סביר להניח, שהשלטון המקומי משווע לגוף כזה, אולי יותר מחסידי ברסלב עצמם.
הם חסרי אונים, אין להם כתובת מדוייקת לשטוח בפניה את בקשותיהם. גם אילו
היו רוצים להרגיע את הרוחות (האנטישמיות?) הנושבות באומן, כבמדינות אחרות
ברחבי העולם, אין להם כיצד לעשות זאת, שכן אין גוף אחיד שיעביר את המסר
שלהם. הכל מפורק. כמעט איש הישר בעיניו יעשה.

שמואל מנחם ז"ל על גבול פולין-אוקראינה, כחודש לפני הרצח
שמואל מנחם ז"ל על גבול פולין-אוקראינה, כחודש לפני הרצח

היה פעם איש כזה באומן. קראו לו הרב דב קרמר. הוא ניסה להשליט סדר באומן,
אך לעומת זאת הזניח את החסידים עצמם, כאשר לא שיתף את רובם במהלכיו,
שהתפרשו על-ידי חלק מהחסידים כשלטון יחיד דיקטטורי שהוא מנסה לבנות. זה,
ומהלכים נוספים שנויים במחלוקת שיזם, יצרו התנגדות עזה – ובסופה חלל ריק,
לתוכו נכנס 'מרכז ברסלב', גוף ללא שיניים וללא הנהגה ברורה, אחידה ומגובה.

רגע כאוב זה הוא אולי הזמן לפעול. לאחד כוחות באמת, ולהקים גוף שייצג בקול
אחד ובלתי מתפשר, את חסידי ברסלב מול עצמם – ומול גורמי השלטון באוקראינה;
קול שידע להלך כנגד רצונם של החסידים עצמם, בהדברות ובתיאום גם עם השוליים
שבהם, ולהתנהל מול השלטונות; קול שידע להיות תקיף מול התנכלויות מצד
המקומיים (הן מצד פושעים מזדמנים, שכמותם נמצאים בכל מדינה במצב כלכלי
דומה, והן מצד פורעים אנטישמיים ימ"ש), לבל יהינו להרים ידם, ולמצער, שידעו
שאם ירימו – יהיה מי שיתבע את עונשם; קול שיאחד את כלל קהילות ברסלב
בקולו.

עסקני ברסלב לדורותיה חייבים להתנער מסטיגמות העבר, ולהמציא גוף יצירתי,
שידע להתמודד בעת חירום זו, לעצור את גלגל הנקמות ולהחזיר את הרוגע לעיר
הגעגועים.

רק כך יש סיכוי לייצב את הביטחון האישי באומן, להשיג יחסי עבודה תקינים מול
השלטון המקומי (ובאותה מידה: להתמודד בקומה זקופה מול ניסיונות התנכלות
בירוקרטיים וטכניים מצדו), ולנסות להגיע לאיזו מידה של התרעה מול אותם
גורמים שנוכחות יהודית באומן היא לצנינים בעיניהם – התרעה שהיא במידה רבה
אינטרס חשוב מאוד בעיני השלטון באוקראינה.

זהו גם הסיכוי היחיד כיום להכניס סדר במערכה להוזלת מחירי הנסיעות לאומן,
במערכה להוזלת מחירי הלינה בתקופת ראש השנה – ובעיקר: בשמירה על צביונו
הרוחני של הקיבוץ הענק בימי ראש השנה.

רצח ארור אחד הספיק לנו. איננו מבקשים עוד הוכחות לצורך הנחוץ להתאחד באמת.

כי עד כמה שהסלוגן הזה נדוש – כוחנו באחדותנו.

ולבני משפחת טובול היקרים, שעשו כה הרבה למען העולים אומנה, ואין כמותם
בשעה כאובה זו מי שיודע כמה נצרך הוא גוף מאוחד שכזה: הכרה שבאה אולי ברצח
אכזרי מיותר. בשעה מרה שכזו, כלל חסידי ברסלב אתכם בצערכם שאינו ניתן
לתיאור. קשה למצוא מילים של נחמה, זולת אלה שאמר הנביא: "ובלע המוות לנצח,
ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים – כי פי ה' דיבר".

=

הכותב הינו עיתונאי לשעבר, איש קריאייטיב ובעל חברת הפרסום 'נוחעם'