יש שעה ויש שעה

מספר שורות מכתביו המופלאים של יוסף טרומפלדור ז"ל

"יש שעה ואדם נמשך לרעהו ורוצה לגלות לו את כל נשמתו ולשפוך לפניו את כל יגנו ולהשיח את שמחתו וחלומותיו ותקוותיו. אבל הן יש שעה ואדם רוצה להתבודד ולהצטנף דום יחד עם יגונו הגדול. אני מאמין באנשים אך אינני מאמין לאנשים. אין אני שונא גילויי נפש. להפך, מוקיר אותם, אבל עם זה הנני מגנה כל כניסה לא עדינה לנפש זרה וחושב אותה למעשה ברברי שאין כמותו."

בית מקדש במדבר סהרה

מדגים את שמשון הגיבור. לוגאסי

כדי להכניס את המנוע של שלומי לוגאסי וחבריו לפול גז הם רק צריכים שיקרה לפתחם אתגר, הרפתקה, דבר חדש. הם העמיסו תרמיל בשימורי טונה, קרקרים וספרי קודש, הכתיפו אותו ויצאו לדרך וגבולים. נחתו בקזבלנקה, חצו את מרוקו, עלו רכסי הרים וירדו עמקי נחלים …וימות מלוחות בנסיעה על ג'יפים וברכיבה על חמורים, ובלב מדבר סהרה הלוהט נחשפו לתגלית עוצרת נשימה: בית המקדש השלישי במלא הדרו ● נחמן וייס עם יומן מסע מרתק בעיתון 'בקהילה' על החבר'ה ששבו בבגדי כהונה

הכתבה המלאה בפנים

קרא עוד

סבלו הקבוע של האמן

האמנים סובלים פי מאה מאנשי המעשה הרגילים. כי די בשריטה הקלה ביותר כדי להרטיט את רגשותיהם.

בלעדי: שלמה ארצי חבש כיפה

הזמר הישראלי שלמה ארצי, נצפה היום, שישי, כשהוא חבוש כיפה – מאזין לשיעור תורה בחברת נערים בישיבת ההסדר, במסגרת נופש בעיר צפת.

קולות השירה שבקעו מישיבת ההסדר בעיר בשעות הבוקר תפסו את אוזניו של הזמר. היתה זו תפילת הלל אותה קיימו התלמידים בשירה ובליווי מוזיקלי. הוא נכנס להיכל הישיבה.

ארצי תכנן להיכנס לשתי דקות ולהמשיך בהליכה היומית, אך נשבה בקסם הרוחני, חבש כיפה ונותר במקום במשך כשעתיים. בסיום התפילה, הגיע רב העיר, הרב שמואל אליהו, למסור את שיעורו הקבוע בישיבה.

ארצי התיישב לצדו של הרב והאזין בקשב רב לדברים. "עם כזה אור, למה אתם לא הולכים לבנות את בית המקדש?", שאל.

גם בשבת המשיך ארצי במסע הרוחני שעבר והתפלל את התפילות בבית הכנסת אבואב בעיר.

החסיד שלא ידע זקנה

 

לא נח לרגע. רבי משה בורשטיין | צילום: יוסי גולדשמידט

היה זה שעה שבין חצות היום לבין דמדומי החמה האוקראינית טרם התקדש חג. אלפים פוסעים בקצב מהיר בתוך מסלול מאולתר בין ספסלים שהועמדו בשורה והובילו את ההמון, כמו סרט נע, אל מצבת הציון- לתת נשיקה ולהמשיך.

ערב ראש השנה האחרון. יהודים מכל הזנים ובכל הגילאים נדחקים בזה אחר זה, לא מתעכבים לרגע, נושקים למצבת השיש הלחה ומפנים את חלל הציון לבאים אחריהם. בתוכם, בדינמיקת לוחם יהודי נדחק בחריצות ובחסינות ישיש נמוך קומה, גוו כפוף מעט, פניו קמוטות ושערותיו מתבדרות בקצב הילוכו. פוסע כעיקש, ומתקדם בצעדים קצרים אל ציון המצויינת.

ללגום עוד מעט

מאחריו ומלפניו חולפים אלפים, נערים וזקנים כאחד. 'מתקרבים' טריים ו'עובדים' ותיקים בחוליה אחת. אלו שרוטטים ורועדים מפני קדושת המקום ואלו שניגשים בשביל הזכות הפשוטה. והוא בתוכם. כאחד העם. כחסיד ברסלב פשוט שכל מגמתו היא להגיע אל הציון הקדוש.

והוא מתקדם, מתרגש משל מגיע לציון הקדוש בפעם הראשונה. התבוננתי בדמות הפוסעת, עקבתי אחר כל תנועה ותנועה והתחקתי אחר מלמולי שפתיו החרישיות. השתדלתי לספוג כמה שיותר, לחרוט בזכרון כמה שאפשר. ללגום עוד מעט מתמצית כוחותיו האחרונים של זקן חסידי ברסלב, רבי משה בורשטיין זצוק"ל.

במשך כל שנותיי הצעירות ניצלתי כל הזדמנות כדי להתבונן ברבי משה, ובכל פעם מחדש איחלתי לזכות לשוב ולראותו כך גם בעוד שנה. דמותו יצאה דופן, יהודי שלא נח לרגע ומעורר השראה בכל תנועה. כנער ויניק שזה עתה התחיל את חייו וקם ביתר עוז לנצל את שנותיו החסונות – כך ראיתיו בכל השנים. זקן מאוד אך יניק ממש. הפעם התבוננתי בו בדריכות וצימאון יותר מבכל פעם. בכל פעם חשבתי על העובדה שמא תהיה זאת הפעם האחרונה.

הנשמה בוערת

עיניו לחות, חלושות אך יוקדות. סביבו כמין הילה של אור, שכבה שעוטפת אותו ומפרידה בין עולמו המלא והגדיש לקלחת האנושית הרועשת סביב. בתוך העולם הפנימי הזה טמונים עשרות שנות עמל ויגיעה. ביערות פולין העויינות או בירושלים השלווה, בקור ובחום, בכל העיתות ועל אף כל   הנסיבות- חצות זה קינה ולב משתפך, שחרית זה ותיקין, ותפילה זה תמצית הנפש וגוף סחוט עד תום. הנחת תפילין זה בכוחות עצמו ושמונה עשרה היא עמידה על הרגליים. הגוף חולה, אבל הנשמה, הנשמה, בוערת. אין פשרות. יש חובה ויש תפקיד. לא עת לכרוע תחת הזקנה, זקנה היא לא מנת חלקו. נין צעיר שיגש לתמוך את גופו החלוש יקבל סירוב רוטן "תבוא עוד 10 שנים, לא עכשיו." כוחות אדירים  שרכש בעבודה עצמית, מדרגות אליהן לא הגיע בקפיצה. נאבק עם גופו ונלחם עם שעון החול. יש  הרבה לחטוף, לנצל כל שניה, אין זמן לעצור ולו לרגע קט.

העיניים שחזו בשרעפי קודש של שלושה דורות אחורה, אלו שהותירו חותמם בעבודת ה' וסיגופים מופשטים מהעולם הגשמי. הגוף הצנום ששרד את מלחמת העולם הראשונה, השניה מאורעות ופרעות, ואיבדו את כל אשר להן. הילד הפולני שזחל על פסי הרכבת, עבד אדמה ושרד ארצות לא זרועות של העולם הפרמיטיבי קומוניסטי הישן. היהודי שניצל לא פעם וקיבל את חייו פעמים רבות בניסים של ממש. האחרון שבחבורה, השריד האחרון לדור דעה ועובדי ה'.

פרידתו של תלמיד מובהק מרבו

רבי משה, שהשתיקה נחלתו, פרוש מכל העולם הזה ונטול גינונים שקר וכבוד כמרחק רקיע. ראשו צלול, כושר שיפוטו חד, ערכיו ועקרונותיו חותכות וחורצות, הליכותיו נחושות והנהגותיו מוצקות בכל דיבור ומעשה. הספר פתוח בעקביות מול עיניו ושפתיו לא מרפות. חילוץ עצמותיו נעשה בשעה שצאצאיו רוכנים מעליו ומאזינים בעוד ניגון שנזכר מילדותו, תו ותו בדיוק מוחלט והקפדה על שורשי המנגינה.

בעת שפסע רבי משה ביציאתו מאוהל הציון עמדה החמה אדמדמה באופק שממערב ואת מחציתה כבר הסתיר ראש ההר. זאת הייתה פרידתו של תלמיד מובהק מרבו. את המפתן הוא חצה עם תרמיל עמוס מאה שנות עבודת ה' שאין כמותן תוך הילוך פסיעה בפסיעה בדרכו של רבו בו דבק משחר נעוריו.

על דמותו וגדולתו של רבי משה לא יספיקו יריעות ארוכות כדי לבטא או לספר, גם לא על קצה המזלג. רב הנסתר על הנגלה וחותמו יחקק לדורות ארוכים על קרוב לעשירית הרבבה של צאצאים שזכה לראות בחייו, דורות שימשיכו להתרבות ולפאר, על אלו ועל עוד דורות ארוכים של חסידי ברסלב.

למאמר באתר כיכר השבת: החסיד שלא ידע זקנה / נחמן וייס נפרד

ראיון בפרוייקט בצלמנו כדמותנו

הצלמים הבולטים במגזר מספרים: איפה התחלנו, מה השיא, את מי היינו רוצים לצלם, ואיזה אירוע בלתי נשכח

יקי אדמקר, בחדרי חרדים

שם: נחמן וייס • צילום זה נשמה, גיל: 22, מקום מגורים: ירושלים/ניו יורק

תחילת הדרך: בגיל 8. "בתור ילד הייתי אוהב להביט בטבע במשך שעות ארוכות, היו לי הזדמנויות

להעמיק את זה בימי שישי כשאימי נהגה לקחת אותי לשוח בטבע ולהכיר את העולם דרך הנשמה. היו לי רגעים של התבוננות והתעמקות שהעבירו בי רעידות עם המחשבה 'אם הייתי יכול להקפיא את הרגע הזה, את הזווית הזו ולשמור לתמונה'.

10636199_10205232883890263_4772520298744966279_n - עותק
צילום זה נשמה. וייס

החלום התגשם כשהצטיינתי בחידון ארצי וקיבלתי מתנה מצלמה מפלסטיק, הכי פשוטה שיש, מאז התחלתי להביט על העולם דרך העדשה. הייתי מתמקד שעות, מחפש את הקומפוזיציה המדוייקת עד שהייתי לוחץ ולוכד. החזקתי מצלמה עוד טרם זה נתפס בחברה ככלי לוויה בלתי נפרד מהמציאות האנושית."

המקצוע העיקרי: לא. "צילום זה הרבה נשמה, רגש וסבלנות. אני נותן בתחום יותר ביטוי לנפש מאשר מסחר. ב"ה יש עוד תחומים שהתברכתי בכשרון ואעשה בהם חיל."

מקום עבודה: עצמאי. "אני עוסק בפרויקטים אישיים של שימור ותיעוד. יושב בארכיונים ועל אוספים אישיים של אנשים ואוגר ללא הפסקה. יש לי כיום את הארכיון הכי מקיף ומאורגן על חסידות ברסלב, ואני משחרר טיפין טיפין מידי פעם, למגזינים, כתבות וספרים שיוצאים בחצר. בנוסף, משמש כתב עיתונות ושואף להיות עיתונאי אותנטי וסופר".

שיא הקריירה: ההסתננויות הליליות לשכם בלילות. "הייתי היחיד שמביא מצלמה, היו גוערים בי אבל לא וויתרתי, תיעדתי את שלבי הרס קבר יוסף שלב אחרי שלב, תקריות עם מחבלים, מרדפים בבלאטה, 40 איש על משאית בקר עטופים בטליתות בהסתננות לקבר ועוד סצנות עוצרי נשימה שלא תמצאו גם בהוליווד".

החלום לצלם: אלף צאצאים שלי, עוד בחיי.

אירוע שלא תשכח: 2 ילדים ואב שתפסו את עיני בל"ג בעומר ברחבת הריקודים, עיניים טהורות ומבט זך, בשתיקה ובאצילות מתבוננים במדורה. משהו שם היה מיוחד, נוגע ללב. תיעדתי, ואחרי שעות שמעתי שנהרגו בתאונת דרכים.

פרגן לצלם אחר מהתחום: "במיוחד בתחום הצילום א"א לפרגן או להחשיב אחד יותר מהשני. כל אחד זה זווית, כל אחד זה מבט, כל אחד זה צבע. כולם מקסימים, כיף לעבוד עם כולם".

לכתבה המלאה: יקי אדמקר, בחדרי חרדים פרויקט ענק ומיוחד: 20 צלמים בראיונות אישיים