למרחקים קצרים

נצמד אליך למשך זמן-מה צלם/עיתונאי/דוקומנטריסט. הלה מתפקד כטייפ-רקורדר נון-סטופ על פני כל שעה שלך, היכן שלא תזוז, מה שלא תאמר, ותחביביך והרגליך הזוהרים לעיניו, כל רחש, נאום המלך.

בעצם שני אנשים לוקחים כאן טרמפ אחד על השני: העיתונאי רוכב על האמן לכיוון תרבותי-פוליטי מוגדר מאד. האמן רוכב על העיתונאי למרחקים קצרים. בסופו של דבר כולם רוצים מקום תחת שמש התרבות:

האמן נלחם בשכחה וזקוק להמציא עצמו מחדש. הוא מבקש להרעיד בפאתוס ופאניקה ושערורייה את קוראי מוצא פיו. והעיתונאי, שרואה בו כמישהו שעוד ישמעו עליו, שואף להיכנס לזיכרון ומעניק לו כתף קלה.

וכדרך הראיון המקובל, יגיע המראיין לאריזת המוצרים שמכרת לו, ברטוריקה הידועה: שאלות שבלוניות על עמדותיך בסדר היום הפוליטי, למין שיקוף הריאות של השעה התרבותית ב״שכונה״ הזאת, עבור ״הקוראים בחו״ל״.

והנה הוא רושם ממוצא פיך, ותיכף הקוראים יראו את שמך ויבינו שאתה קיים. הנה העיתונאי מרייר בתיאבון גדול אל פני הצבעים הנשגבים שתספק לו. שניכם סומכים על האינטליגנציה של זולתו.

והנה, אתה הופך לדובר ולאימג׳, ביוזמת המראיין הקדוש ומטעמי העורך מהדסק הרחוק המתגורר במוחו, והנה חיתוך הדיבור שלך הופך חד, אתה פתאום ״סבור״ ופחות ״טוען״, תנועות הידיים מדודות, ואתה מינימום אנתרופולוג או סוציולוג או חומר גלם היסטורי מצוין, וגם אם אתה טועה – מותר לך, לוקחים בחשבון שיש לך איזו כוונה גדולה, שאולי נסתרת מעיניהם.

פגישה עם עצמך

שוב את מוצאת עצמך
כועסת
על הכלום הזה
מרגישה בלי כלום
‎בלי, ועם
משהו:

בלילה שׁטנו בשפתייך
סירות עץ דקות
מפכּות חרשׁ-חרשׁ
מרוּקנוֹת מחוֹם
ובבוקר על הדלת
עמדת צחיחה
אמרתי לך:
זוכרת בורות מים
‎שרק עם סולם אפשר
‎ופסגות
שרק עם חבל?
אבל בכל סמטה בדרכך
ריחות של תיירים ותיירות
ואיש אחד במכנסיים
‎או ילד גדול
שתמיד יסתובב שם
‎לסדר לך פגישה
עם עצמך.

גם אני כמעט נהרגתי שם

הפיגוע אתמול בצומת אריאל החזיר אותי בבת-אחת 13 שנים אחורה, עורר בי זכרונות מודחקים, ועמם צורך לספר את מה שאירע לי שם: פברואר 2006, בדיוק בתחנת-האבן הזאת, מחבל מנסה לירות בי למוות מטווח אפס – ומפספס.

היינו חמישה: ישראל, נתן, שמוליק, דביר ואני. יצאנו מתפילה בקבר יהושע בן נון (כיפל חארס) ונעמדנו בתחנת האבן בצומת אריאל, ממתינים לטרמפ שיקדם אותנו לצומת תפוח – ומשם הלאה לכיוון לירושלים.

4 בבוקר, שעה מתה על הכביש הזה, מלבד משאיות ערביות שחולפות לסירוגין שום רעש אינו נשמע. כמחצית השעה עוברת, החבר'ה נרדמים על ספסל התחנה והבטונדות הסמוכות. אני ודביר נשארנו ערים, משוחחים, עומדים על המשמר להרים יד ולסמן למכוניות שחולפות.

לקראות 5 בבוקר מתקרבת טרנזיט לבנה. היא מאטה לקראתנו, מהבהבת בפנסים, ממשיכה מעט אחרי התחנה וזוחלת איטית, כמעט בולמת. אני ודביר פוסעים בזריזות לכיוונה, כשאנו מתקרבים היא ממשיכה עוד קצת, ואני חושב שהנהג רק מבקש להתמקם באופן בטיחותי על השוליים. אך מה, הנהג חצה את הצומת ורצועת הכביש המוארות בפנסים, ובלם לעצירה מוחלטת בתחילת הקטע החשוך של הכביש הממשיך עד צומת תפוח.

ברגע שהגענו לחלון מימין לנהג, בפניה השגרתית: "שלום, לאן אתה מגיע?" – כל זה קורה בשניות אחדות: הנהג, עם קול עבה (גבר כבן 40) זורק משפט לא ברור בערבית, קופץ ממושבו, פורץ את הדלת, מקיף את פני המכונית תוך-כדי ריצה עם נשק ארוך מורם מכוון לעברנו – וסוחט את ההדק, מנסה לירות, אבל – כך אני מבין באינסטינקט מהיר – הצליל של הנוקר הנשמע שוב ושוב כאשר מהקנה לא נפלטים כדורים, הסיבה היא פשוט מעצור בנשק.

כל האירוע לקח שניות אחרות. הדחף הביולוגי מתעורר בחדות כשהוא מבין שיש לו מומנטום. ברפלקס חד הסתובבתי שמאלה, אל דביר, תפסתי את זרועו הימנית, סובבתי אותו ומשכתי אותו איתי יחד – ללא הגה – במנוס אל תוך מטע הזיתים שמגב לתחנה, מחפש מסתור.

מעולם לא רצתי כך: זינוק-ניתור-ריחוף, 2 מטרים כל "פסיעה", כפות הרגליים לא נוגעות בקרקע, ברקע אני שומע את נסיונו החוזר ונשנה של המחבל להוציא אש מהקנה, אך הנקר ממשיך להקיש על ניוטרל מבלי לשחרר כדורים. פחד אלוהים! לבי הלם בפראות, הזעתי בכל הגוף, כפות ידיי והברכיים רעדו ושקשקו, פניי נשרטו בין ענפי העצים, המשקפיים התעופפו. מצאתי את עצמי חוזר בכל כמה שניות לבדוק אם אני חי או מת. ניערתי את הראש וגלגלתי עיניים – וידאתי שוב ושוב שאני בתוך המציאות, שמא אני בחלום.

קולות הרובה הדהדו בכל העמק הזה. כל רחש נשמע היטיב בגיזרה השומרונית בשעת לילה. כל הסיפור ארך כ-30 שניות-דקה. ואז – מנוע הטרנזיט נשמע נסחט, הטרנזיט התרחקה במהירות, ואיתה התפוגגו רעש המנוע ונקישות הנקר הבלתי נסבלות.

דממה ירדה, החילונו לצעוד מלב המטע אל כיוון התחנה בהליכה כבדה ותשושה, מדי כמה פסיעות האצתי ומיהרתי להגיע אל החברים, לראות שהם בסדר, תוהה אם בכלל היו ערים לאירוע שהתרחש כאן. דקות ארוכות לקחו לנו לחזור את הדרך (שבהלוך עשינו בשניות). אני ודביר מוצאים את שמוליק וישראל רדומים על הבטונדות. נתן, מתעורר, פוקח עיניים למחצה, הלום, מבין שקרה כאן משהו, משחזר לעצמו את הדקות האחרונות.

בתוך כך חרקו לרגלינו בזה אחר זה שני האמרים צבאיים. חיילים אצו לעברנו, אחרים נעמדו בפוזיציות חיפוי. הם וידאו שהכל בסדר איתנו, לקחו מאיתנו פרטים וביררו את כיוון הנסיעה של המחבל. ג'יפים נוספים הוסיפו להגיע, בתוכם אמבולנס משוריין. הצירים נחסמו לשני הצדדים ומהר מאד נמצאנו בלב מצוד כבד אחר מחבל.

עם הטראומה הזאת לא התמודדתי מאז – ולגיזרה שלום.

 

חיים כאלה

חלומות גדולים רוקם נער
מתוך תשוקה עזה לחיים אחרים
צבעוניים
מלאי התרגשות
מחוסרי הגבלות
חיים המצטיינים בפתיחות
בפראות
בתשומת לב
בהתנהגות לא מקובלת.
הוא יודע:
חיים כאלה
רק מעטים יכולים לממש,
והוא – אינו נמנה עמם,
עלוב שכמותו.
אבל דבק הוא בחלומותיו
למען האשליה שהוא אורג
שמא יום אחד
יתן צבע נוסף ואחר
לחייו הבינוניים,
האפורים,
חסרי התשוקה.
עד שבאה אשה
והנה היא
והנה הוא
שני מאורות
מאירים את השמים שלהם
בכריתת ברית
חיבור בל ימוט
כדרך שהם בשורשם.
ובין הערביים הזה
בשעה שפוגש
את מחציתו שלו –
נקרא הוא:
אדם!
יהי המחיר אשר יהיה.

קבורת בלון

לפעמים אתה עלול לחיות בתחושה שהכל מובן מאליו. שאנשים סביבך הם בסך-הכל פונקציות מהלכות, שחקנים בתיאטרון של עצמך. שהם אינם בגדר "משתתפים" או "עמיתים" או "נותני-יד", כי אם ספקי רייטינג בנשפי התערטלות-עצמית.

חטא היוהרה על גווניו: אגוצנטריות, אנוכיות, אי-הכרת תודה. חטא הדמיון שמבלי לעשות מאמץ בעמל לצד צניעות וראיית הזולת -"יש לך את זה" ולא תאבד את זה לעולם. חטא תודעה עצמית לקויה, דעה מנופחת והכרה מזויפת בערך עצמך. החטא שמוריד את הערך כלפיך ומבזה אותך בעיני הסובבים.

נאמר בספר משלי "אשרי האדם מפחד תמיד…" – מאותה יוהרה שהבעל שם טוב, רגע לפני מותו, אמר שהוא חושש ממנה. כמו שדילן ב- Disease Of Conceit אומר: מחלה של יוהרה שנותנת לך את הרעיון שאתה טוב מדי כדי למות, ואז אתה נקבר מהראש ועד הרגליים.

אולי זאת מחלה שהרופאים לא מצאו לה תרופה, אבל זאת בהחלט חולשה שאפשר להתגבר עליה.

בסבך הזה / שיר לט"ו באב

קום עץ אלון
מבין אלה
הדקיקים, הנושרים
קום ושטוף פניך
אברים-אברים
באשכולות-הגפן שבכרמי
בריח הבצל שבמטעי
פשפש בסבך הזה
באצבעותיך
המיומנות
לגולל צורים
לפרום מנעולים
לחרב גדרות-אבן
להתיר מעלי
ניגודים
חבלי-רגש
תחכומים נוקשים
קליפות אגו-ז
טול מעדר
ודחפור
ראה לצמאון אדמתי
התז רוק
השב רוח
עד פרוץ מעייניי
עד היותי
עד היותי –
רשות לעצמי
מועצה לחוקי
דרור לנשיותי
באוני
חיה
בלתי מצונזרת
מפרה סוד
שהנחת בשדי