בסימן הגלייה

במרוצת השנים הולך ונצבר באחורי או בעליית ביתו של היהודי – הבויידעם. מתוך צו פנימי המעניק לכל חפץ או שאריות לחם קדושה וערך. בבוידעם נצברים חלקי ריהוט, ביגוד שיצא מהאופנה, נעליים מקומטות, תעודות מכתה ד' וח', טיוטות ציור מגיל 10, פנסי חירום, מטבעות ממדינות זרות, ואפילו גזירי עיתונים משנות הילדות והלאה.

כך גם אני מוצא את עצמי נמנע לזרוק ולהיפטר מחפצים שהפסקתי להשתמש בהם. מאיפה נובעת אי המסוגלות הזאת? אולי איזה פחד יהודי קמאי אומר לתת-מודע שלנו כל הזמן שצריך להיזהר כי ביום מן הימים אנו אמורים להיוותר לבד, יחפים ורעבים, ונצטער שזרקנו את הנעליים והמשקפיים הישנים.

אולי בתוך תוכנו, בביפנוכו שלנו, אנחנו עדיין חוששים, לא מאמינים, לא בטוחים, פוחדים שאנחנו עלולים להיות שוב ביום מן הימים יהודים גולים ונישא על גבנו צרור מרופט עם נכסים בודדים. g

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s