הרגע שחבר שלך נקרא "גופה" / נחמן וייס

הרגע שחבר שלך נקרא "גופה"

נחמן וייס 23.7.2015/056

הכל נראה לך חוקי, נשלט ומהונדס, עד הרגע שזה מגיע למישהו שאתה מכיר. אחד שלא סתם הכרת, אלא הוא היה חבר שלך, ובילה איתך ימים ובעיקר לילות, וטרמפיאדות ומסעות, אקשן והרפתקאות, מכתבים בדואר וחלופת עולמות של חברה, מוזיקה, שירה ושיחות על אהבה. ולא רק שעד לפני רגע הוא היה חי, אלא הוא היה חי מעל המידה, וזה שתמיד אמר: "יהיה בסדר" – כאילו שמבחינתו מוכרח להיות בסדר ושאפשר לעשות בסדר גם מהלא-בסדר וליצור קומדיה מהטרגדיה.

אתה מקבל את הבשורה ואז אתה לא יודע מה להגיד. וזה רגע משתק שבו אתה לבדך, מתפשט לרגע מהעולם יחד איתו, קופא ומסתחרר. אתה מרכין את הראש, מושך בשיער, דופק כמה נשימות בתחושה שהן אחרונות, מחפש מחסה, וכל הזמן הזה משכנע את עצמך בתקווה פנטסטית שחלה פה איזה טעות ותכף כולם יתנצלו על עוגמת הנפש. אתה שומע שצוות רפואי בא לבדוק אותו, ומקווה שימצאו דרך להנשים אותו בחזרה. ואז אתה שומע שחבר שלך נקרא עכשיו "גופה" ואתה מתחיל לבכות כמו ילד קטן אבל מבין שאין לך גן משחקים לשחק בו.

ואז אתה שומע שהגופה ממוספרת. ואז שהגופה הממוספרת נלקחת לחדר קירור. ואתה מתחיל לקלל את העולם על המתיחה שנעשית כאן ולמה דווקא אותו. עד הרגע שאתה מפנים שחבר שלך לקח את זה ברצינות ושהוא באמת לא פותח את העיניים.

אתה חסר אונים ומזכיר לעצמך שקראת פעם על מקרים שהמת התעורר בפתאומיות. גם אחרי יומיים. או רגע לפני שהורידו אותו לאדמה, ומקווה שתהיה בסטטיסטיקה הזו. ואז אתה שוב חופר לעצמך (כי אין לך למי): האם זה סופי לגמרי? האם זה סופי סופי? איך לא הכינו אותך לסופיותו של האדם? האם סוקרטס שאמר שהמוות הוא לא שלילי גם איבד חבר פעם?

ואני אומר: למה דווקא הוא, והאם ישנו סיכוי שנפלה פה טעות? אני תוהה – לא אם יש חיים לאחר המוות – אלא אם יש מצב לחנינה מהמוות. ובהילוך סהרורי ניגש לקיוסק הסמוך, חוטף בירה מהמקרר, פותח אותה מבלי להתייחס למוכר שצורח אליי שכבר אחרי אחת עשרה בלילה. והוא לא מבין שעכשיו לא בא לי לחיות, ובא לי להיעלם, ושאיני חפץ לשוב אל ארבעת הקירות שלי עכשיו, אל הזכרונות, להיכנס למחשבות על בשר מזיע, צרחה אלמותית וסדינים נגללים על חיים שמתעמעמים.

נזכרתי בפעם הזו שהגנת עלי, חבר. זוכר? היינו בני 14, היה יום בחירות סוער בירושלים. קפצו עלינו שוטרים ותפסו אותנו על חם מרססים גרפיטי על קירות רחוב. מיכל הצבע היה ביד שלי באותה דקה. זינקת עלי, חטפת ממני את המיכל וצרחת על השוטר: "מה אתה רוצה ממנו? זה אני שריססתי, זה אני…"

הצטרפת למועדון ה-27. צעיר ויפה, מתוח כמו קפיץ. גבר גבר מאז ומתמיד; גבר גבר תישאר. תישאר לגדול לצידי גם אחרי שעזבת. אני שומע את קולך הנועז-לפעמים-מטיף. נדלק מהשובבות שלך, מהספונטאניות, מכושר-השדה שלך; נזכר בהתכתבויות, בהאזנה המשותפת למוזיקה וכתיבת הטקסטים שלהם. משמר בקופסה את אהבת הנעורים הזו ומתגעגע ומתגעגע.

שנה אני מסתובב על יד הקבר שלך ולא ניגש. איזה רגליים כבדות יש לשכול. ואני נשען על יד הקיר ומתבונן בתמונה שלך, צופה בשידור החי שלך. חושב מה היית אומר לי אילו היית כאן, צופה איתי על הגופה הארוכה שלך, מחוסרת הפעימה. הייץ נותן לי אגרוף חם, מתפוצץ מצחוק ואומר לי "יאללה, מה אתה נתקע על זה עכשיו. הדרכון עליך? בא נתפוס רכבת וואן ווי לאנשהו".

אז להתראות חבר, שמור על עצמך ושלח משהו כשיוצא לך. שיר, ציור, לא משנה מה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s