איזה פחד / נחמן וייס

איזה פחד

נחמן וייס 7.5.2015/035

על שפת מדורה קטנה בחצר אבן בירושלים ישבנו אל תוך הלילה. דייוויד פרט בגיטרה, תהילה שרה, נותקה מזג יין. בין החבורה היה בחור צעיר ופיקח, ששיתף על החיפוש שלו. השעון חצה את שלוש בלילה ונהיה קריר. הוא החל לשאול אותי על מעשיי, ואני על מעשיו. הוא סיפר על תחושת חוסר שייכות ועל עבודתו כשכיר במשרד האוצר. "ואתה?" הוא שאל. אמרתי לו שאני מחפש.

"מחפש מה?" הוא ניסה להבין.

"בכל מישור של החיים", עניתי.

"איך אתה מגדיר את עצמך?" הוא ניסח לפצח.

"אני לא מגדיר וגם לא רוצה להיות מוגדר. אני לא מרגיש שייך לכלום, ומרגיש שייך להכל. אינדיבידואל" עניתי.

"אז אף פעם לא תמצא כלום" הוא נחרץ.

"אל תראה את זה כך." הסברתי לו "נכון שאני איש מחפש, ואולי כל חיי לא אמצא תחנה סופית, כי כזה אני – רוצה להשיג יותר ויותר, להתעמק, לגעת, לקחת מהכל. אבל ככל שתחפש פנימה – תמצא את האיזון והשלווה. ככל שתתמקד בחיפושים חיצוניים וחומריים, לא תמצא רגע מנוחה. הישגים, תחרות, אופנה, סמים, אלכוהול – הם בריחה מעצמך. כל עוד חייך מתבססים אך ורק על כל אלה – כלום לא יביא לך סיפוק. המהות שלך, שהיא הכל, מבקשת משהו ואתה לא נותן לה מענה. מי באמת יודע מי הוא? אנשים חיים דרך אנשים אחרים."

הוא לא הבין אותי. הוא התבלבל, ומטבע הדברים ניסה לכוון אותי לתשובה שתתקבל על דעתו. הוא ניסה לסחוט ממני הגדרה, שייכות מגזרית, השתייכות דוגמטית, חיבור דתי, משפט מסגיר, אמירה מוחלטת.

"אתה מנסה לקטלג אותי" אמרתי לו. "וחותר להכניס אותי לאיזו תבנית, לענוד לי חליפה, ליישב את הסטריאוטיפ בראש שלך, ואתה מרגיש שכל עוד לא תצליח לעשות את זה – לא תוכל להיכנס איתי לשום זירה. נכון? הטבע האנושי צפוי: להגדיר את האדם שעומד מולך, לציין לעצמך – על-פי האידיאל שלך – את ה'דירוג' ביניכם, את 'יחסי הכוחות', ורק אז אפשר מבחינתך לנהל דו-שיח כן ופתוח."

הסברתי לו שתמיד הרגשתי שונה, אינדיבידואל, אחר. על כמה שפעם פחדתי מזה והרגשתי ש'אני לא כמו כולם' בתחושה נחותה חסרת אונים, ועל כמה שהיום אני מתחבר לזה ואוהב את זה. סיפרתי לו שאף פעם לא יכולתי לקבל דברים כמות שהם, שהסתכלתי על העולם בצורה אחרת, שראיתי את הדברים מזווית שונה, ושלא האמנתי שיש צדק אוניברסלי ותפישה בלעדית-מוחלטת במופרדות של בני האדם.

"אז אין לך זהות," הוא אמר לי, "איך בבוא היום תוכל לגדל את הילדים שלך? אתה חייב למצוא מגזר להשתייך אליו. 90 אחוז מהעולם שייך למשהו."

נכון, אמרתי לו. 90 אחוז מהעולם שייכים למשהו, אבל לא בהכרח לעצמם. רובם קיימים מכח האינרציה. שני שליש מהעולם מתהלכים מתים בתוכם. בני האדם זורמים כמו מים שלא פוסקים. רובו שטחי, מקובע, פוחד משינוי, לא אמיץ מספיק לקחת צעד שעלול לחשוף אותו לעצמו או חלילה להביא לביקורת מהסביבה. רובם נאבקים על ההישרדות והמקובלות שלהם ומתאמצים לדבוק במחשבה הקבוצתית. רק בודדים עוצרים לרגע ומתבוננים.

הרי קח דור שלם. כמה אנשים עוברים בכל דור ברוטציה; מאות מיליונים, נכון? נסה לנתח כמה מתוכם חיים באמת. כמה מתוכם תורמים לעולם. כמה מתוכם מביאים את האנושות קדימה. כמה מתוכם נאמנים לעצמם ולהווייתם? כמה מוכנים להתמסר לייעוד והמהות שלהם? כמה מתוכם מסכימים להיות הם? כמה מתוכם לא פוחדים לחלום ולקחת סיכונים? כמה מאמינים בעצמם ולא במה שהסביבה החדירה להם לראש שהינם?

אלפים? רבבות? – כמה אנשים זכורים מכל דור? אולי כמה מאות.

כמה אנשים הפכו להיות מודל, דמות להשראה? כמה זוכים להותיר חותם על האנושות? אם תחתור כל חייך להיות כמו מישהו אחר, איזו בשורה תביא, וכמה באמת תוכל לנשום עמוק ולקבל את עצמך כפי שאתה?

הוא חש אבוד ומנוכר. הוא פחד מהאמצע. הוא הרגיש שהוא לא יכול להיות כלום אם הוא לא שחור או לבן.

"אף אחד לא יקבל את השוני שלי", הוא אמר בעצב. "כל מי ששונה ואחר, לא מקובל בחברה. רודפים אותו, מוקיעים אותו, בזים לו."

השיחה הזו נמשכה כשעה אינטנסיבית. הסברתי לו שרק השונים משנים. וכמה אני מבין את החרדה הזו להיות שונה ולחשוב אחרת. לומר משהו שמרים גבות. ובכלל האכזבה שלא כולם מבינים אותך. כמה קשה המחיר הזה של לאבד את מה שהיית עד היום, ולבנות לעצמך את העולם הפנימי שלך שאתה באמת רוצה. כמה קשה להיות אתה.

ואתה, תאהב את מה שאתה. אם תהיה אתה, תהיה חלק מקידום האנושית לכיוון של הכלה, נתינה וקבלה. הרמוניה ואהבה. אתה תסייע לימים החשוכים של קטלוג, הפרדה, בידול וחוסר קבלת האחר והשונה – להיעלם מאיתנו. כולנו נוכל לשלב רוח וחומר יחד ולהגיע לאיזון. נדע להכיל מורכבויות. הקצוות חותרות למרכז, הנחלים זורמים אל הים.

העבודה היא להפסיק לפחד מדחייה, מביקורת. להפסיק למלא ציפיות של אחרים. מי שמבקר אותך אלו אנשים שפוחדים להיות לבד במה שהם נאחזים כדי להצדיק את עצמם, ולכן הם רוצים אותך צמוד אליהם. הם יעשו עליך מניפולציות ויתעתעו בך רק כדי שתהיה קרוב לרעיון שלהם. הם לא באמת נותנים לך את המקום שלך. אם תפסיד אותם – לא תפסיד כלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: