גם אני ניצול שואה: 10 הסעיפים שלי | נחמן וייס

1. בימים שלפני המלחמה, לחיות חיים ידועים מראש על פי המודל של הוריך, נחשבו לשאיפה מכובדת ואידיאלית של כל זוג: לנהל סדר יום כמותם, לעבוד באותו תחום, לאהוב אותה מוזיקה, לכעוס על אותם דברים ולהינשא למי שהם יחליטו.

2. אנחנו מדברים היום על ששת המיליונים, אבל אף אחד לא מדבר על המיליונים האחרים, אלו שניצלו, אבל עולמם נופץ לרסיסים. כל חייה שומרת סבתא את הכאב בתוכה. היא בוכה כשאני מבקש לשמוע על המכות שחטפה מהגסטאפו, על המחבוא ועל אחותה שטבעה בספינת המעפילים 'סלבדור' – אבל תחזור תמיד להרצות בפאתוס על אופטימיות, על העתיד ועל כמה שאפשר להיות חזקים. כיסוי, הדחקה, אבל המנגנון לוקח לאן שבטוח ומנחם.

לסבתא חשוב מה אומרים עליה, ולדעת שאוהבים אותה. היא לא מוותרת, גם לעצמה, על הופעה מכובדת, ותתעצבן מביקור פתע שלא העניק לה זמן להתגנדר. היא מחנכת להתנהג יפה, להגיש את העוגיות בכלי הנכון. היא לימדה אותנו איך לחייך גם כשהעיניים נעצמות.

3. בביקורים שעשיתי בפולין, האימה שניסיתי להלביש בדמיון על כל פינה, שיקרה לי. במקום זה ניסיתי להתבונן דווקא על השדרות האדומות, על לוחות המודעות שפרסמו אופרות ומחזות תרבות, על תווי הפנים של היושבים בבתי הקפה – לראות כמה החיים כאן דומים כבכל מקום – הכפרים השלווים מסביב, שכך היו שלווים גם בזמן שמיליונים עלו כאן בארובות העשן.

ורק אז לחשוב שבדיוק ככה זה היה. ההשמדה נעשתה בעיצומם של חיים רגילים, על ידי אנשים רגילים, ובארץ רגילה. ואת זה אני מזכיר לעצמי בכל פעם: השואה לא הייתה מתחוללת אילולא אנשים טובים ששתקו.

וייס2-416x277
עם סבתא שתחיה. ספטמבר 2013

4. בילדותי, אמא הזכירה לי בכל ארוחה שבשואה אכלו קליפות של תפוחי אדמה. עד היום היא מתקשה להשליך אוכל לאשפה, ומעדיפה להחזיר שאריות למקרר ולהמתין עד שירקיבו. את המנה שלי אקנה קטנה יותר. אשאר רעב, אבל לא אזרוק.

5. תהנה מהזיעה שלך בשעה שאתה מתאמץ. זה היה הריח של סבא וסבתא כשהם התחבאו, נמלטו, בשבועות הממושכים בהם שכבו על סיפון האנייה, ובעת שחרשו את איפה שהיום גוש דן. סבתא הייתה מזיעה בוקר שלם כדי להביא לילדים אבטיח בוהק ומתוק וקוביית סבון לכביסה הידנית של יום שלישי.

6. אל תזרקו שום חפץ. שום מכתב. תשמרו על ווקמן וטלכרטים. יום אחד, מי יודע מה יהיה פה, והילדים יניחו את זה בויטרינה לצד תמונות שלנו.

7. גם הורינו בני אדם. נסו להכיר את ההיסטוריה שלהם. יש בה יותר ממה שנדמה. תשאלו על עברם, על חלומותיהם. על הדברים שרצו ולא השיגו. נופתע לגלות כמה מורכבים. אחרי הכל, זכרון הילדות של אמא הוא אייכמן בתא הזכוכית, ואבא ואמא שהפרידו שולחן בערב בחירות סוער, כי הוא מפא"יניק והיא בגין בגין בגין.

8. אם מכים אותך – תחזיר. השתדל ללכת עם גב זקוף. אל תתן שיסרסו לך את האהבה העצמית, ומותר לך להגיד שאתה נהנה ושהרווחת יפה החודש, באינטונציה בטוחה ולא מתנצלת. מותר לך לדבר בשם עצמך, ולא בשם "המדינה הזאת" או "המצב". אל תחוש אשמה מול מישהו שלא התאמץ כמוך, והשיג פחות.

9. נראה שבמדינה שלנו כבר לא בטוחים שיהיה כאן טוב. משמאל וימין הקפיאו חלומות, לא בונים על מזרח תיכון חדש ומשלימים עם ילדים שעוברים לגור במדינה אחרת. מדינה שהמקצוע שלה הוא הישרדות והתרגלות, וגם בלי בית, בלי משפחה ובלי כסף – "לפחות יש לנו את ארץ ישראל" מדומה. ארץ שהיא בסיס צבאי של מחסומים, מאבטחים שמחטטים לך באגן, דיילים שמבקשים שקל לשירותים, ופקחי חניה שאורבים לך עם מספרים שהכי נושקים למשכורת השבועית שלך. ספרים זה "של מתנשאים", ציניות היא תכונה נחשקת, תוכן זה פרימיטיבי, ואזרחים שרושמים: "עבודה: הוצאה לפועל" בטוחים שהם תורמים למעגל החברה והעבודה והחוק.

מדינה בה תוקפים מתיישבים כמו שתקפו ספינות מעפילים. מדינה בה גם חרדים תורמים יום יום לשנאת חינם שבמסכת גיטין נקבע שהיא "שקולה כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים". יח"צנים שיקרעו אותך אם תמכור קפה ב-5 שקל. חברה שמתייחסת למנהיגיה בהומור נטול ציפיות. מדינה של קיצורי דרך לחזקים, ובירוקרטיה לחלשים. 5 אחוז שחיים כאן בחזקת 95 אחוז, ולחשוב שהאיום האמיתי עלינו הוא פצצה אחת מפרוטונים ונייטרונים.

10.  אבל, עד שלא נשתנה זהו המקום הטבעי שלנו. ההיסטוריה שלנו ברובה נראתה ככה, בכל הדורות ותחת כל מנהיגינו היינו מפוצלים. אבל היום אנו יכולים להגיב. כלומר, לאויבים מחוץ.

55 השואה של הפרטים הקטנים

עלות השחר. בחוץ צינה, אין זמן להרתיח קפה. שעת גירוש. אורזים תכולה מוגבלת במשורה, הילדה בחדרה מתקשה להיפרד מהבובה, אבא ואמא מתלבטים בין המזכרות והספרים. הקטנה משתנקת בבכי, רוצה שאבא ירים אותה. אין מקום לתחבושת ומשחת שיניים. חבושי קסדות מאיצים, ובכיכר עולה שאון הנקבצים בה כמו קולות רפאים. רגעים שאין מקום לפינוק, מועקה, רחמים. הציונים שקיבלה אתמול בבית הספר לא יקנו לה פריבילגיה. הדלתות נבעטות לפני שמספיקה להציל את הכינור שלה, את המכתביות, את ספריה היקרים לה מכל.

רצף הויתורים, חוסר הברירה, היעדר האונים. טירוף בלהות בחדר המדרגות.

הרגשות הפשוטים, הצרכים האישיים, האהבות והתקוות, התוכניות והחלומות של ימי התבגרות מלאי תשוקה ורצונות טובים – נתלשו באחת. טיפוח עולם טוב יותר, אמפתיה, חמלה וידידות –  הופכים ברגע לבלתי משמעותיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: