בין הטיימינג של כחלון למונה של קרי

כחלון צדקנו | נחמן וייס

משה כחלון. בטיימינג לא ברור, בין שקי תפוחי-האדמה לדו"ח העוני ובין אולמרט המורשע לקרי המאוכזב, הוא צץ ועלה – כמעט מהאוב – ושופרו בפיו. מה הקשר עכשיו? מה העניין היום?

רק קול תרועה מהר-הזיתים, וחמור לבן מטפס במעלות קריית הממשלה חסרו לנו בשעה שבה שלף מהכספת את מטענו הפוליטי והודיע על שיבתו לפוליטיקה. "רק שעדיין אינני יודע באיזו מסגרת", אמר שר התקשורת והרווחה לשעבר מטעם הליכוד. וכשנשאל אם ישוב למפלגתו הוותיקה, ענה: "יש לי קושי גדול לחזור לליכוד של היום".

אם נשתכנענו שמשיח הקדים לבוא, ובאמתחתו בשוֹרה לעם הנאנק – זה שרק גואל פיננסי חסר לו עתה – הרי שפישל הכחלון.

בהצהרתו נגד התנועה בה גדל, עלתה ונשקפה תחילת דרכו של פוליטיקאי. ופוליטיקאי הוא לא היה עד כה, מה שבקלות גרם לעם לאהבו כל אימת. הוא נחשב למאמי חברתי, סמל לנקיות כפיים, להוכחה ניצחת שגם מזרחי יכול – וקיבץ סביבו את כל שכבות העם. הוא לא חתר ולא התיימר, ואולי זו הסיבה שכה חוּבק.

ברגע שיצא ביומרה נגד סיעת-הבית, נגד המטבח של אמא – הציבור החל להריח מהלך טקטי, וחש את עצבי-הרגליים הממאנות לנוח מתחת לשולחן הלימודים בהרווארד. הוא איבד לאלתר את האלמנט האישי, האישיותי, את המיתוס שאפף אותו. אילו היה יוצא נגד נתניהו, ניחא. אבל נגד הליכוד? כאן הוא הפסיד גם את החברים.

לא אבקש לקבוע אם צעדו של כחלון נידון לכישלון או לא. אולם נדמה שבדומה לזיגזגים פוליטיים של אחרים, כחלון לא מבקש לשנות דבר מהותי יותר. בהצהרתו יש יומרה להחלפת שלטון. לא שינוי מקומי, לא "מהפכה", אלא שינוי במבנה השלטון עצמו.

קקק

לכן אתמה לגבי היעד שהציב לעצמו, ואולי לגבי משמעות המהלך עצמו. נראה כי הפיקציה המרכזית של כחלון – הסיפור החברתי – תקרוס. זאת כל עוד ניבטת התייחסותו לדרכו הפוליטית החדשה כמאבק על ההגמוניה.

וכמה מילים לג'ון קרי

שולחן המשא ומתן. כמו שאר השולחנות העגולים, הוא החליף את כיכר העיר הישנה, ובאותה מידה הוא משמש מרחב מדומיין של שוויון כוחות וגישה לרעיונות. המבטים מצטלבים מעליו ומחדדים את אשליית הדיאלוג וההדדיות.

אבל, באותה מידה הוא יכול ליצור גם שקיעה לתוכו, וייצור של כאב מתמשך המוליד קורבנוּת, התמרמרות ואי-אמון.

אז שזהו המצב העגול, המעגלי, המתמשך ומרמז שוב ושוב שאין לו עניין להתקבע ולהיכנס לריבוע. אין פינות, אין סיכומים. אין גם עתיד שיתופי. קיומן של השיחות מתאפשרות רק תחת מניפולציות ואלימות מוסוות, אך אפקטיביות: הפלסטינים שעלולים ברגע אחד לפוצץ הכל ולצאת לג'יאד, והאמריקאים שמכוונים לרקתנו את פיקת החרמות והסנקציות.

שולחן המשא ומתן המדיני, מנפץ את דמיון 'עתיד היחסים הטובים', ובה בעת חושף את תהליכי הבחירה והפרשנות שמפעילים הנציגים על המציאות כדי ליצור את הסיפור החדש, המדומה.

גם אצל קרי וגם אצל כחלון נראה שהכישלון הוא אלמנט יעיל במרחב הפוליטי-מדיני.

 אז מה קיבלנו השבוע?

עם ישראל אוהב את הפוליטיקאים כשהם פורשים, הוא נלחם על מערכות העיתונים כשהן נסגרות, ותומך נלהב של עסקאות מדשדשות. כל עוד אין גיבור ואין מרוויח, ישנה אהבה. אולי נשאיר את זה ככה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s