מונית הנייעס: מה שלא תשמעו בשום מקום

נחמן וייס | צילום: יעקב נחומי

לשוטט בבני-ברק, זה להיחשף ברחוב צר אחד, למה שהאוטובאן לא יניב ב-310 קילומטרים לשעה. בני ברק זה לחצות כבישים שתי וערב, ולמצוא את עצמך מילימטר מעגלות ילדים ותורים לעופות בשקל. זה מראות הרכב שנשחקות בקופות הצדקה, והאנטנה שמתנדנדת סנטימטר מלתלוש כביסה מהחבלים. זה לשרוף קילומטראז' וחום מנוע, אך מקץ 29 דקות למצוא את עצמך שוב באותה נקודת מוצא, מול אותו שנורר ברמזור. זה לפגוש דמויות מועתקות כמו ליין-הדפסה אחיד של צורה, פריטים ולבוש, ובעשרה שמות להקהיל את כל העיר סביבך.

זה מיסטיקה וקבלה המשמשים בערבוביה, ולומדי תורה שמסלסלים מנגינות בחן. זה בליל ריחות של לחם מטוגן, קפה עלית, צ'יפס ומרככי כביסה. זה טלאים של מבנים ומרפסות שנאטמו בתריסים. זה מרתפים לצביעת רצועות תפילין ושעות פתיחה של גמ"ח ומעברי חציה בלתי רשמיים בין רכב לרכב. זה סטיקרים סדוקים של מפלגות ושרשרת אוטובוסים מפייחים. זה חתול רחוב שנחבט מכדור ומעתיקי שמועה שמטבילים טיפין של טעם וריח, ובקצה הרחוב יתגודדו הסקרנים למשמע דרמה עמוסת סימני-קריאה ודיווחי שיירות אמבולנסים שיצאו מן המקום. זה להישאר קרוב על המפה ולהתעדכן עד קצה היקום.

עיר של נייעס. נחמן וייס תחת לישיבת פונוביז'

עיר של נייעס. נחמן וייס תחת לישיבת פונוביז'

עם קסקט, טלפון מושתק וקמע של בבא טברייני שכרתי מונית ויצאתי בסיבובי הגה-מחוספס להקשיב לחוויות והסיפורים העסיסיים. אפילו קודם שהם קורים, טרם נסגרים. כך, בתוך המונית, נסגרו שידוכים, התגלגלו הלוואות ענק, נמלאו דו"חות משוב על התנהלות העירייה, התמרמרו על הבירוקרטיה והפוליטיקה המחוזית, תכננו את מסע כיבוש בחורי הישיבה את אגפי בתי הסוהר, ואף זכיתי לשמש ולהסיע 'נייעסן'עם ווסט של הצלה שזוכה להתחכך בפרשן פוליטי בכיר. אצלי, אפוא, המליכו את ירחמיאל שניידר לראשות העירייה הבאה.

זחילה תוך רכבית בשכונות בני ברק היא חוויה כשרה למהדרין. כזו שנותנת הצצה לעולם אחר הנראה לנו שונה, אך בעצם מדובר בנו. פעמים כמו מחזה משנים קדומות, בעיירות נידחות. עזבו שזו העיר הכי צפופה בישראל, כמעט הכי ענייה והכי חרדית שיש, אבל הכי עשירה במצוות ומעשים טובים, וגם בנייעס. היא מייצרת הכי הרבה כותרות, ורחוקה שנות גלות מפריים-טיים וטכנולוגיה.

כשנכנסתי לבני ברק, מוכרח הייתי לפתוח את מסעי המחופש ב'שאנז אליזה' של העיר – רחוב רבי עקיבא. זהו הלב הפועם של המקום, ממנו נמשכות זרועות של רחובות וסמטאות לשיכונים, לישיבות, לבתי-הכנסת, למאות מפעלי הצדקה, ולגמ"חים שמהווים מפעלי ענק – הנסתרים מעין זרים שאינם מכירים את המפה ובקיאים בהוויה.

שאפתי לנוע מהנקודה הכי דרומית, ואז לעלות צפונה אל הקצה בו אבלֵם במחסום הסופי שסימניו יהיו ברורים על פי נוסח המודעות שעל הקירות. שייפתי את המפתח, נשמעה התנעה, טריקת דלתות והפלגתי בליווי יעקב נחומי, אמן התיעוד והצילום, בתוך הרעידה המערסלת של הגלגלים הנעים בין ילדים פזיזים שהופכים כל נקודה למעבר חציה. "יעקב", קראתי לו, "אותך רבים מכירים. זרוק את הצעיף על הפנים וצלם בלי פלאש".

ליל שישי, 23:45 | טשולנט עם נייעס

בכיכר ברטנורא מקפץ יודה סמוך למעבר החצייה ותר אחר טרמפ חינם. פאותיו קצוצות ומעומדות על קצה אזנו. הרמזור מתחלף לאדום. הוא ניגש לחלון המונית ושואל בקוהרנטיות: "יש לי 32 ש"ח, תעשה לי עם זה עד שמוליק כהן?" למשמע צפצופי רצועת המכשירים שעל חגורתו, לא יכולתי לסרב לנכבדנו. "יאללה 35, עלה".

הוא אוחז שקית ירוקה של גל פז. בתוכה מקופל ווסט של איחוד הצלה. הוא מתנדב לעת מצוא, הוא מספר לי, ועבר קורס בעזרה ראשונה – נקודה שידגיש לי שבע וחצי פעמים במהלך הנסיעה. מהחגורה משתלשלים כבלים מסולסלים, נרתיקי עור שחוקים בלשונם, ביפר, ו-2 מכשירי מירס. הוא נרגש למשמע כל צפצוף, מושך אליו את מכשיר הקשר, מאיר את הצג, מלטפו, מקיש על כפתור מזדמן ומשיבו אל בית-האחיזה.

יודה מלא אדרנלין, ובמהלך הנסיעה מספיק לנהל עשר שיחות, ולהאזין למספר עדכוני נייעס שוטפים בקו-חדשות צרחני. הוא מצלצל לחבריו לברר פרטים ולבחוש בסקרנות אחר כל שבב 'מידע מהשטח' כפי שהוא מגדיר את התועלת שבשיחות שהוא מנהל בקולות לוהטים. על אזנו מהבהבת אזנייה כחולה, שייכת לעוד מכשיר סמוי מן העין.

"יש לי כמה מספרי טלפון". הוא מוצא בי בר-קשב, "רוצה לראות למי אני מחובר? לכולם. חיים אילוז, ישי דריקס, בני מינצר, ידידיה חסון, נחמן טובול מחדשות 24, ואפילו מוישי ביכלר מכיר אותי אישית". הוא מפליג בקשריו חובקי הנייעס החרדי.

כשאנו מתחברים לז'בוטינסקי הוא מעביר את הסלולאריים למצב רטט ושולף עיתון 'העולם החרדי' מהשקית. "אתה מבין מה קורה פה?" הוא שואל אותי ולא מסיר את העיניים מעמודי הכרומו. "האדמו"ר מוולקוביץ מקבל תמונה בשער, לצד הבעלזר רוּב והאמשינוב'ר רבי". הוא מסביר לי את התהייה שמעסיקה את כל ישותו בדקות אלו. הביפר מתריע, אך הוא עסוק נורא עכשיו. "תעשה לי ב-25?"

"נו, מה הסיבה לכך?" אני שואל. "נו, נו", הוא מגחך. "הוא שילם. הרבה. אני אומר לך שלדוקי לרנר ולקנה טייטש יש בבית חדרים, שעל כל אחד הם יכולים לתלות שלט 'זה נתרם על ידי החסידות הזו' ו'זה נתרם על ידי החסידות הזו'. כל חדר שייך למעטפה אחרת. אין על קנה טייטש".

"מה אתה חושב? שרבי עם עשרה חסידים יופיע סתם ככה לצד הרב'ס הגדולים ביותר?" הוא מסביר לי פרק ביחסי ציבור. "אני מכיר רעבל'ע אחד שהתחיל ללבוש קאפעטע, וכל יום מתקשר לשמואל פריי הצלם שיבוא לעשות לו תמונות. אני מקושר לכל הגבאים שתרצה". הוא מספר על מומחיותו בכל פיפס והתרחשות.

בדרך אנו עוצרים לכמה דקות כדי לבחון המולה בפינת רחוב. ברמזור עומד אופנוע של 'הצלה', ובגבו ארגז עזרה ראשונה. יודה מתערבב מיד ומרגיש צורך לכוון את התנועה, על אף שאין צורך בכך. בסך הכול בחור שהתנגש ברוורס אל תוך תיבת דואר רחוב. הוא מפגין דחף להיות חלק מה'אקשן' האקראי ומחייג חיוגי סולמית לקמב"צים שונים כדי לדווח על היתקלותו בזירת ההתרחשות. רק חסר לו קו טלפון שיעלה אותו לראיון בלעדי.

אנו מתקרבים למסעדה ויודה מתרגש ומיטיב את הכיפה והשערה האחרונה שבפאותיו, מקפיד להופיע כמו חבר'המן, מעודכן ומעורבב. "אתה מכיר את הפרשן הפוליטי של שוקר?" הוא מגשש ברגש, מתעניין האם אני מכיר את מיודעו. "גם הוא מגיע עכשיו למסעדה לאכול טשולנט".

רגע לפני שהוא יורד, הוא סופר עבורי שקלים ושטר של 20, ומחשב בלחש אם יישאר לו בדיוק לטשולנט פלוס קישקע ופחית פפסי. ראיתי אותו נעלם בתוך גוש הבחורים, מולהב מכף רגל ועד ראש מהרגעים בהם הולך לזכות להשתכשך בזוהר ולפגוש גם את פלדמן שנחשב למפיץ החשיפות החמות של קו הדיעות. "אַ-הַ-לֶ-ן-ן-ן–" נשמע קול המוני שעלה מתוך המסעדה אפופת עשן המרלבורו-לייט. קבלת פנים חמה למי שחגורתו שברה שיא בכמות המכשירים שנשאה.

יום ראשון, 10:15 בבוקר | לפרוט אצל 'קפלן'

בפינת רחוב צירלזון עולה צ'אלמר חבוש מגבעת ירושלמית, ששפמו הכתים ברבות עשן הצוּגַארְיֶיעס. בתוך שקית החלב השחוקה הוא מחזיק בניירת ווָרטשערס שנשארו אצלו מהגיחה האחרונה למנצ'סטר. "אפשר להדליק צוּגַריַיה אצלך במונית?" הוא שואל בעברית שבורה. "אני צריך לכולל חזון איש, ולעשות שתיים עצירוֹת בדרך". טרם הספקתי להנהן בראשי, הוא התיישב במושב הקדמי והצית סיגריה אירופה.

נתמך בכתף הוא אוחז את מכשיר הפלאפון צמוד לאוזן ומשוחח ברציפות עם יידל. "הערסט?" הוא פונה אליו, "איך דארף זאלסטע גיין מיט מוישי'ס תעודת זהות" (- אני צריך שתיגש עם תעודת הזהות של מוישי). הוא מבקש מבן שיחו בירושלים שייגש לגמ"ח של קופרמן מעל ישיבת מיר, "און זאג אז דו דארפסט א הלוואה ביז נאך פסח" (- ותאמר שאתה זקוק להלוואה עד אחרי פסח).

היהודי הירושלמי מסמן לי לאורך הדרך באצבעו, מכוון אותי לאן לפנות. בדרך הוא מבקש לעצור בחנות צילום, משם הוא חוזר עם ערמת מסמכים מצולמים בכפולות. "אני מחתן בן בעוד שתי ימים, צריך סייעתא דשמיא". הוא מתאנח לעברי. "ניסים של ממש האייבישטער (-הקב"ה) עושה בכל יום". הוא משתף בלשון קודש עסיסית. "מ'דארף מויידה זיין יעדער רֵייגע" (- צריך להודות בכל רגע) הוא מתנחםבחצי הכיס המלא.

הסלולרי מצלצל ללא מנוח במנגינת 'כי הרבית' קלאסית. "תשמע, הרב סולובייצ'יק. יש לי שטר חוב חתום בידי ערֵבים, אני צריך שלוש אלף דולר עד י"ב בסיוון. הפעם אני לא יעשה (כך במקור, נ.ו.) איחורים. הנדיב קאפף מלונדון אמר לי הבטחה, לתמוך אותי מיד אחרי החג". בסיום השיחה הוא מבָכּה את הגמ"חים בהם הספיק 'להישרף' בעקבות איחורים ואי-עמידה בהסדרים. "לוז דאך אופ (-עזוב אותך), כמה בן אדם יכול? אה?".

מיודענו מחתן את בנו התשיעי, ועוד שבעה בדרך. בלי עין הרע. הוא טס לאסוף נדבות בארה"ב ובאירופה, ממוצע אחת לחודשיים, עבור הוצאות החתונות. לטענתו, הוא מקפיד לערוך אותן באולמות צנועים ובהוצאות מינימליסטיות. "עכשיו גם בת שלי צריכה ישוּעֶה גדוֹילָה, צריך כסף רב בשביל זה". הוא שוטח בפניי את צרותיו.

"יענקל", הוא מרים לעוד שיחה, "קופרמן פותח בעשרה לאחת. תחכה אותו במדרגות עשר דקות לפני כן, ותלחש לו באוזן שאתה עוזר לנכד של הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק ושהמשפוֹחע נזקקת לארבעת אלפים. אולי הוא יעשה לנו פרוטקציה. תסביר לו את המצב. עד שירחם". 

בצומת הרחובות רש"י ורבינו תם אנו זוחלים מעט, וחווים את בני-ברק בשיאה. עשרות ילדים שיוצאים להכנסת ספר תורה בתלבושת אחידה, אוחזים בלפידים ועטורים בכתרי זהב מנייר. פה ושם חולפים מימיננו ומשמאלנו רוכבי אופניים חבושי קנייטש, שבמרפקם תחובה גמרא בעלת כרך עב, תחוב סימניות לרוב. רוב העוברים ושבים עושים את דרכם ברגל ובתחבורה ציבורית, ומיודענו, מצטנע ומתנצל שעלה למונית רק משום שרגלו קיבלה בּצֵקת בתקופה האחרונה מרוב עמידה ממושכת.

"יונה?" הוא מחייג בחשש מאכזבה לשלוחו במוקד מקביל. "יונה? אתה כבר שם? למַעיישֶה תיגש לר' יָפה. תדאג שפינקל יסמן לו בראש שזה בסדר. ר' יָפה יותר רחמן. קח את האלפיים וחמש מאות ותעלה על 402 לבני ברק. תפרוט אצל קפלן לשקלים, הוא נותן שער טוב". הוא ממליץ אחר שווידא מול הצ'יינג'ר את שערו היציג של הבוקר.

הפלאפון מצלצל, שרוליק הבן על קו. "טאטע, רובינשטיין התקשר להודיע שהוא לא יוכל לקחת היום את ההלוואה מצוויבל". "אז קח אתה את תעודת הזהות של רובינשטיין ולך לנויבירט בעצמך. אחר כך תחליף את הכובע והמשקפיים ותיכנס עם שלך האמיתי בשביל ההלוואה של השלוש אלף". הוא מדריך אותו ומקפיץ את הסיגריה עם שפתיו ושיניו.

לפני שיירד לעוד כתובת פוטנציאלית, הוא מיישר את צווארון החולצה, מעביר ניגוב על שפמו, ובעזרת כרטיס מגנטי של 'מקווה פאפא' מסיר אגלי זיעה ממצחו. הוא מותש ומתאנח, אך מלא אִמרות אמונה ירושלמיות, באופטימיות ואדישות אופיינית למטרדי החיים. "הקדוש ברוך הוא מגלגל הכול, לא יעזור אם נעשה לו שרירים. העיקר זה ההִשְתַדלעס", הוא קובע, מנסיונו.

אחר 25 דקות הוא יורד, מבקש הנחה ומרוצה מעיגול התשלום ל-2.5 שקלים פחות. באותו רגע הוא נזכר שעדיין לא טבל היום ולא הספיק להניח רבינו תם. הוא רץ בחפזה, חוצה את מעבר החצייה באדום ומטפס במעלה המדרגות. רק שמעתי את צליל המטבעות המתרחק ונחלש בְאופק הבניין.

יום ראשון, 12.50 בצהריים | אסור לקבץ נדבות

ביציאה מבית הכנסת הליגמן עולה צביקה. "לרמת גן, לרמת גן", הוא קובע, ומעלה עימו תכולה הכוללת שקיות ניילון מרשרשות, צרור הדסים ולואיזה כרוכים, סלי בד וקופות צדקה מקופסאות שימורים. הוא אספן כפייתי של בקבוקים ו'אלטע זאכן', אך לא מפסיד יום בלי שיעור דף היומי. קפדן, יקה מהשורה הראשונה ומלא פתגמים ופנינים.

ביציאה מן הרחוב ממתין פקק תנועה ושורת המכוניות זוחלות כמו בתור להוצאה לפועל. בתחילה הצטייר בעיניי האיש כעוד הומלס חסר חיים. אך מהר מאד נדהמתי למשמע הידע שהעניק וסיפורי ההיסטוריה שהציפו אותי מהמושב האחורי, מלווים בנחירות בטן. חצינו את רחוב ז'בוטינסקי, שלדברי צביקה נחשב לאחד הכבישים הסלולים הראשונים באזור.

"הנציב הבריטי היה אמור לנסוע בו ומכיוון שכולו היה בורות ומהמורות, זיפתו אותו", הוא הסביר מיד. "רחוב ביאליק, המקביל, של אותם ימים, היה שביל עפר מהודק, שנקרא אז רחוב 'לבן'. חדיש". צביקה שוטף אותי בסיפורים נוסטלגיים, אגדות אורבניות, שבבי היסטוריה ובעיקר התלהבות רבה מזיכרונותיו מהעיר ורצון להציג לי את פניה עטורות הפרדסים, כמו שהיו בשנות ילדותו. 

אנו חולפים על בניינים עטורי טלאים של תוספת קומה וסגירת מרפסות. צביקה מבחין בהתפעלותי מהקומבינות המוסוות וכמו עונה לתמיהתי: "אילוצים של 'כן ירבו', ברוך ה' משפחות ברוכות ילדים. מצוקת דיור. אי אפשר לעבור את החודש".

כששאלתי אותו האם העירייה לא עולה על הביצועים, הוא נמלא רתיחה. "הפקחים רודפים אותנו בכל רגע. אסור להרחיב, אסור לקבץ נדבות, אסור להעמיד באסטה, אסור כלום. אני אומר כבר שנים שצריך את ירחמיאל שניידר שינהל את העיר. הוא ראש העיר הראוי שיכול להביא טוב לעיר ולתושבים".

באמצע אחד הרחובות הוא מבקש ממני לעצור לרגע. צביקה זיהה קבוצת בקבוקים מן ההפקר. כמו מצרך נדיר ומבוקש, הוא מתרגש ויוצא לאוספם. לרגלי קניון עירוני בן שתי קומות נמכרים כלי בית מגובבים בערימות, וצביקה מתעניין במחירי המנעולים והשרשראות.

התחנה האחרונה נקבעה ב'בית התבשיל' שעומד במרתף של מבנה בעיר. "אפשר לאכול צהריים בשקל ומהמקום יוצאות עשרות מנות שמחולקות חינם למעוטי יכולת כמונו". הוא מעדכן.

צביקה פותח את החלון ומשעין את מרפקו, בהתרווחות נינוחה, כאילו אני עגלונו. "תשמע, צריך פה קופיקס בעיר. 5 שקל קפה, 5 שקל סנדוויץ'. למה אין לנו גם? למה בחנויות הפלאפל אין מקומות ישיבה? למה לא בונים שבילים מיוחדים לנכים ולאופניים? אה? למה ילדים לא מכבדים פה את הקשישים?".

צביקה מרים לפתע צרחה לעבר שני ילדים. "ראית איך הם חוצים את הכביש? הם עוד רגע היו פיתה מתחת לגלגלים של האוטובוס. והנהג הזה, בטח ערבי, נוסע כמו בטקסס". הוא מהדק את המשקפיים, הקשורות בחוט, על חוטמו ודופק על ליבו בכף ידו: "אני אומר לך, אם שניידר היה נבחר לראשות העיר הכול היה נראה פה אחרת".

סוואנה של 'נ נח' מתקרבת מימין, לרגליה מקפצים נערים לריקוד קצבי של 'קום בחור עצל צא מהמיטה', ופאותיהם הארוכות נוגעות זה בשל זה, כמו שולחות זרועות חבר ברעהו. שרירי פניו הקפוצים של צביקה מתרככים, והוא מחל מוחא בכפות ידיו, מזמזם את השיר בזיוף מתוק. "תן לי מדבקות", הוא קורא לילד שאוחז בידיו קובץ סטיקרים בצבעים ונוסחאות, סתם שיהיה לו לאוסף. או להדביק בעת הצורך את אחת השקיות.

יום ראשון, 16:15 אחה"צ | לפני ח"י לחופה

גברת איינהורן עולה מאחור, בצומת האולמות שלמה המלך ועזרא. היא מקפלת מטרייה ומהדקת את שביסה. "מונֵה בבקשה", היא קובעת ומתמקמת. בחלופנו על רחוב חזון-איש היא מבקשת להנמיך את הרדיו. "כן – – -" היא מרימה לסלולאר מנדנד. "את מדברת לגבי הבן דוד של הגלמן'ים?" היא שואלת, ונרגשת בעקבות עוד הצעה של אהובה השדכנית. "אני אומרת לך, הוא שפיץ. ממש שפיץ. חבל שאין לי בת כדי לתת לו. לא הכרתי עוד בחור תלמיד חוכֶעם כמוהו", מבטיחה השדכנית מעבר לקו, מתנשפת אל תוך השפופרת ומנפה באותו זמן 5 קילו קמח במטבחה.

הבת שלי, נשומה שלי, צריכה את הבחור הכי טוב ברשימות. לא בחור סתם.

בּוֹחֶער סתם? הוא לומד בפונוביז'. אמא שלו הראתה לי את המבחנים שלו. לא רוצה להגיד לך מה הרוֹשישִיבע שלו כתב לו בשבוע שעבר. שלא יהיה עינהוֹרֶע.

פונוביז'? בטוח?

פונוביז', פונוביז'. עילוי גוֹדְל.

לאיזה פלג הוא שייך?

נו, ראשו ורובו בגמוֹרֶע. הוא בורח מכל הפוליטיקֶעס והמחלוייקעס.

והוא לומד בישיבה למטה או למעלה?

הוא עניו גוֹדְל. לא רוצה שום כוֹבֶעד. זה לא נפקא מינה.

מה הוא הצביע בבחירות האחרונות?

אולי עץ?

הוא הלך לכנס של בני תוירֶע?

(שתיקה)

יש לי ברשימה כמעט תרי"ג צדיקים וצדייקעס שמחפשים את החצי השני. הוא השפיץ הכי מחודד.

אני אתייעץ עם בעלי כשישוב מהכויילל.

נו, ענבי הגפן בענבי הגפן… אני לא רוצה שתפסידי.

בחורה שלמדה ב'וולף' זה 'קנתה שם טוב'. אני רוצה בשבילה הכי טוב.

אין יותר מהגלמן'ים, נו את מכירה טוב מאד… הוא לומד כל היום אפילו כשאין אוכל בישיבה.

אני אתקשר אלייך מחר, כל טוב – – –

בשעה זו אבות ואמהות יוצאים מאולמות החתונות, דוחפים עגלות עם תינוקות ומוקפים בעוד שורת ילדים לבושים שבת'דיג ומרוחים בלחיים בנגיעות מוס שוקולד של מנת הקינוח. בשעות שילדי שאר ערי ישראל כבר עלו על יצועם מזה שעות, אלו מקפצצים ומפזזים 'ע-ע-ע-ו-ד  י-ש-מ-ע', ובבוקר מוקדם יעמדו על רגליהם כמו גנרלים, רטובי פאות, עם סנדוויצ'ים בתיק ויצעדו אל החיידר. האוטובוסים מפייחים את האוויר, ותחנות האוטובוס שוקקות אדם כבצהרי היום, מי לאשדוד ומי לברכפלד.

"הצדיק'ל שלי", פותחת גברת איינהורן במונולוג ומתאנחת, מתברר ששיש לה גם בן בבית. הוא "נוסע בכל רוֹשחוֹידֶש לקברי צדיקים בגליל. הוא מתפלל שהקב"ה ישלח לו את ה'עייזר כנגדו' לפני ח"י לחופה. הוא הדליק בערב ראש חודש האחרון נרות בקבר רבי יונתן בן עוזיאל. אני מאמינה שהקוֹדוֹשבָּרוּכוּ ישלח לו בקוֹרב ממש את המיועדת שלו, בלי שום מניעֶס(-מניעות)".

"היום", היא אומרת, "הכול כבר אחרת. פעם ביקשו ייחוס ואבא תלמיד חכם. היום רוצים חתונה מפוארת ודירה בקריה. התלאות שעוברים המשפוֹחעס בדרך לחופה קשות כספחת. השאלה הראשונה ששאלה אותי השדכנית היא: 'כמה יש לכם להציע?'. זה נהיה יותר ויותר בסיסי בַשידוכים, ואני לא מרגישה טוב מזה. אני נהיית חולה".

יום ראשון, 23:50 בלילה | "לפיד עוד יתחרט"

שני בחורים עולים מבית הכנסת לדרמן לסלבודקה. הם מתפלפלים בסוגיה פוליטית מהולה בציטוטי 'קהלת', ומחדדים את סיבובי הבוהן עד כי בסערת השיחה מגיעה רטוריקת זרועם אל תקרת המכונית ונוקשת כמטוטלת.

"אני אומר לך", מפנה הממושקף למזוקן את אצבעו, "יאיר-שם-רשעים-ירקב לא יודע מה הכוח שלנו. הוא גדל אצל אבא רוֹשֶע. הוא לא מבין שנקבע את מושבנו בבית האסורים". הממושקף לוהט בכל משפט שמוציא ויורה רסיסים של רוק. בן שיחו המזוקן מקשיב לו בהנהון, מתמזג בקצב הדיבור, מצטחקק לסירוגין וסופק ידיים בהתרגשות. "אח… מצווה של מסירות נפש. זכות של מַמֶש, זכות של חד בדרא". 

"אפילו שבעקידת יצחק", הוא נכנס ללומדע'ס, "לא הייתה בפועל ההקרָבֶה, כָּתוּב בדרש שפרחה נשמתו של יצחק, ממש, ואחר כך קם לתחייה. יהודים רבים מסרו את נפשם על קידוש השם, ועכשיו הגיע הזמן שלנו".

מחזיק מפתחות פלסטיק בצבע ירוק משתלשל ממכנסיו. משקפי זהב עם גשר דבוקים לריסי עיניו. "שר התיירע אומר", מצטט הממושקף וצובט את שולי מגבעתו, "שזהו שעת השמד, שעת צלם בהיכל!".

"אתה תופס את החאפ?" הוא רוטט ומרעיד את כתפיו בכל כוחו, "לשיטת 'רֶבּ חיים' להלכה, מוטלת עלינו חובת 'ערקתא דמסאנא'".

בעל זקן התיש מגלגל את קצוות השיער בין אצבעותיו ומתנדנד כבמתיבתא, מחטט בזקנו למשמע הפאתוס של בן שיחו. "יא יא". הוא משתתף במשנתו, "למסור את הנפש לא רק על שלושת איסורי 'ייהרג ובל יעבור', אלא על כל איסור שהוא בבחינת כפירה ועבודה זרה".

רעש המכוניות הסואן והגשמים העזים לא גוברים על השיח המתפרץ. הם הוגים תכניות להכרזת זמני תפילה ארציים לכל אגפי בתי הסוהר בהם ייכלאו בחורים. בהמשך השיחה הם נקלעים לברוך: "מה עם אוכל כשר?".

"נצום! לא נאכל ולא נשתה. רק לאסירים ביטחוניים מותר לשבות רעב? 'אנחנו אסירים אמוניים'. ממשלת השמד לא תוכל לעצור אותנו". הוא פותר את המבוך.

"הגיהינום של לפיד, אוי, טפו – הגיהנום שלו לא ינוח גם בשבת". קובע הבחור מימין. "רק אם הוא יעשה תשובה ויחזור בו", הוא מתקן את עצמו.

"ומה יהיה אם יגייסו אותנו לבסיסים?" הוא שואל אותו. "פריצות, חילול שבת, כל התועייבעס שבעויילום".

"נלמד את החיילים תורה. נניח להם תפילין. נהפוך את הבסיסים לישיבות, לפוניבז', לסלבודקה, למיר. לפיד הזה עוד יתחרט שהוא התחיל עם הרב שטיינמן ורֶבּ חיים".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s