החסיד שלא ידע זקנה

 

לא נח לרגע. רבי משה בורשטיין | צילום: יוסי גולדשמידט

היה זה שעה שבין חצות היום לבין דמדומי החמה האוקראינית טרם התקדש חג. אלפים פוסעים בקצב מהיר בתוך מסלול מאולתר בין ספסלים שהועמדו בשורה והובילו את ההמון, כמו סרט נע, אל מצבת הציון- לתת נשיקה ולהמשיך.

ערב ראש השנה האחרון. יהודים מכל הזנים ובכל הגילאים נדחקים בזה אחר זה, לא מתעכבים לרגע, נושקים למצבת השיש הלחה ומפנים את חלל הציון לבאים אחריהם. בתוכם, בדינמיקת לוחם יהודי נדחק בחריצות ובחסינות ישיש נמוך קומה, גוו כפוף מעט, פניו קמוטות ושערותיו מתבדרות בקצב הילוכו. פוסע כעיקש, ומתקדם בצעדים קצרים אל ציון המצויינת.

ללגום עוד מעט

מאחריו ומלפניו חולפים אלפים, נערים וזקנים כאחד. 'מתקרבים' טריים ו'עובדים' ותיקים בחוליה אחת. אלו שרוטטים ורועדים מפני קדושת המקום ואלו שניגשים בשביל הזכות הפשוטה. והוא בתוכם. כאחד העם. כחסיד ברסלב פשוט שכל מגמתו היא להגיע אל הציון הקדוש.

והוא מתקדם, מתרגש משל מגיע לציון הקדוש בפעם הראשונה. התבוננתי בדמות הפוסעת, עקבתי אחר כל תנועה ותנועה והתחקתי אחר מלמולי שפתיו החרישיות. השתדלתי לספוג כמה שיותר, לחרוט בזכרון כמה שאפשר. ללגום עוד מעט מתמצית כוחותיו האחרונים של זקן חסידי ברסלב, רבי משה בורשטיין זצוק"ל.

במשך כל שנותיי הצעירות ניצלתי כל הזדמנות כדי להתבונן ברבי משה, ובכל פעם מחדש איחלתי לזכות לשוב ולראותו כך גם בעוד שנה. דמותו יצאה דופן, יהודי שלא נח לרגע ומעורר השראה בכל תנועה. כנער ויניק שזה עתה התחיל את חייו וקם ביתר עוז לנצל את שנותיו החסונות – כך ראיתיו בכל השנים. זקן מאוד אך יניק ממש. הפעם התבוננתי בו בדריכות וצימאון יותר מבכל פעם. בכל פעם חשבתי על העובדה שמא תהיה זאת הפעם האחרונה.

הנשמה בוערת

עיניו לחות, חלושות אך יוקדות. סביבו כמין הילה של אור, שכבה שעוטפת אותו ומפרידה בין עולמו המלא והגדיש לקלחת האנושית הרועשת סביב. בתוך העולם הפנימי הזה טמונים עשרות שנות עמל ויגיעה. ביערות פולין העויינות או בירושלים השלווה, בקור ובחום, בכל העיתות ועל אף כל   הנסיבות- חצות זה קינה ולב משתפך, שחרית זה ותיקין, ותפילה זה תמצית הנפש וגוף סחוט עד תום. הנחת תפילין זה בכוחות עצמו ושמונה עשרה היא עמידה על הרגליים. הגוף חולה, אבל הנשמה, הנשמה, בוערת. אין פשרות. יש חובה ויש תפקיד. לא עת לכרוע תחת הזקנה, זקנה היא לא מנת חלקו. נין צעיר שיגש לתמוך את גופו החלוש יקבל סירוב רוטן "תבוא עוד 10 שנים, לא עכשיו." כוחות אדירים  שרכש בעבודה עצמית, מדרגות אליהן לא הגיע בקפיצה. נאבק עם גופו ונלחם עם שעון החול. יש  הרבה לחטוף, לנצל כל שניה, אין זמן לעצור ולו לרגע קט.

העיניים שחזו בשרעפי קודש של שלושה דורות אחורה, אלו שהותירו חותמם בעבודת ה' וסיגופים מופשטים מהעולם הגשמי. הגוף הצנום ששרד את מלחמת העולם הראשונה, השניה מאורעות ופרעות, ואיבדו את כל אשר להן. הילד הפולני שזחל על פסי הרכבת, עבד אדמה ושרד ארצות לא זרועות של העולם הפרמיטיבי קומוניסטי הישן. היהודי שניצל לא פעם וקיבל את חייו פעמים רבות בניסים של ממש. האחרון שבחבורה, השריד האחרון לדור דעה ועובדי ה'.

פרידתו של תלמיד מובהק מרבו

רבי משה, שהשתיקה נחלתו, פרוש מכל העולם הזה ונטול גינונים שקר וכבוד כמרחק רקיע. ראשו צלול, כושר שיפוטו חד, ערכיו ועקרונותיו חותכות וחורצות, הליכותיו נחושות והנהגותיו מוצקות בכל דיבור ומעשה. הספר פתוח בעקביות מול עיניו ושפתיו לא מרפות. חילוץ עצמותיו נעשה בשעה שצאצאיו רוכנים מעליו ומאזינים בעוד ניגון שנזכר מילדותו, תו ותו בדיוק מוחלט והקפדה על שורשי המנגינה.

בעת שפסע רבי משה ביציאתו מאוהל הציון עמדה החמה אדמדמה באופק שממערב ואת מחציתה כבר הסתיר ראש ההר. זאת הייתה פרידתו של תלמיד מובהק מרבו. את המפתן הוא חצה עם תרמיל עמוס מאה שנות עבודת ה' שאין כמותן תוך הילוך פסיעה בפסיעה בדרכו של רבו בו דבק משחר נעוריו.

על דמותו וגדולתו של רבי משה לא יספיקו יריעות ארוכות כדי לבטא או לספר, גם לא על קצה המזלג. רב הנסתר על הנגלה וחותמו יחקק לדורות ארוכים על קרוב לעשירית הרבבה של צאצאים שזכה לראות בחייו, דורות שימשיכו להתרבות ולפאר, על אלו ועל עוד דורות ארוכים של חסידי ברסלב.

למאמר באתר כיכר השבת: החסיד שלא ידע זקנה / נחמן וייס נפרד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s